היו אלו ימי חיזור שבהם אפילו בשעות  הקטנות של הלילה לא הרגשנו עייפות, כי היינו מאוהבים. הוא הרעיף עלינו אור, ואנחנו השבנו בניגוני סליחות מעומק הלב ובשופרות. הוא חיבק בסוכה, ואנחנו השבנו לו בשמחה, והכל היה טבול בדבש, ירח שכולו דבש. והנחיתה חדה אל המציאות, אל שגרת החיים. יש חובות ומשימות. אין זמן להאריך בתפילה, את הברכות "שלפני ואחרי" כבר אומרים בחטף, כי ממהרים טרודים ועייפים. ובכל זאת, תוך כדי נחיתה נעצור לרגע  בשבת גדולה ב"שבת בראשית" שבת מברכין, (שמרובה בקידושים) נשאב מפרשה שאורכה כאלף חמש מאות שנה.

בגן עדן התאהב אדם אהבה ממבט ראשון, "זאת הפעם....לזאת יקרא אישה!" סוף סוף. והיא – כולה געגוע אל האיש שלה, אל מי שהיתה פעם חלק מצלעו. הם היו בירח דבש בגן עדן, במקום ובזמן שמעבר למקום ולזמן.

וכך הלכה לה האשה לטייל ופגשה בנחש. "והיכן היה אדם באותה שעה?" (בר"ר פר יט) "ישן לו".

והנחש ידע לחדור לאותו פער עתיק יומין שנפער בין רגשותיה של אשה לבין תכליתיותו ועייפותו של אדם. היא רוצה לשתף, לספר ולקבל הד וחום, ואדם שנצטווה "לעובדה ולשומרה" עייף, אפילו בגן עדן. בקושי אם בכלל העביר לה את פרטי הציווי שלא לאכול מהעץ. נדמה ששכח אותה, והיא התכווצה, השתעממה וחיפשה ביטוי לנפשה. היא חיפשה אהבה, חיבור עמוק, לגעת במה שמעבר, ועכשיו! כי היא מיוסרת, בודדה וכבר לא יכולה יותר...

אז היא הלכה לטייל ומצאה – נחש. מי שהעניק לה אשליה של נח וחש. (אותיות נחש).   

כל זוג מצפה למנוחה ולנחלה, למילוי כל מאויי החושים. אלא שצרכי אדם מתחדשים, מתחלפים, וכשמתמלאים צרכים מיד צפים ועולים מאוויים חדשים שהיו כמוסים, מהנפש פנימה, כל חיינו רצופים עמל והתקדמות.

אך אדם רצה לנוח – ועכשיו, והאשה רצתה לחוש – עכשיו. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד להשכיל" (בראשית ג ו ). כשהוא ישן לן, היא שמעה ראתה ומיששה...כל חושיה השתתפו.

ועכשיו שכל אחד מהם שקע במוגבלותו ביצריו, החל מרחף לו המוות (כלי יקר,  בראשית ג ו). אבד לו גן העדן.

למרבה הפלא דווקא לאחר הנפילה הם יחד כפי שלא היו אי פעם. "ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ותיפקחנה עיני שניהם וידעו... ויתפרו... ויעשו... וישמעו... ויתחבאו אדם ואשתו..." (בראשית ג, ו-ח). בגן עדן היתה התפעמות, אך לא מצינו תקשורת. משהחל הפחד לחלחל לעולמם, הם נהיו תלויים זה בזה, וחייהם התמזגו. לאט לאט נרקם משהו עמוק, פלאי, מבלי משים התפתחה לה האהבה ממט שני, אהבה בשלה ובוגרת, אהבה מתחשבת החודרת לפרטי החיים הזמן והאישיות. ואז לאחר החטא, מתוך חיבור פנימי עמוק מכנה אדם את אשתו בשם פרטי אישי - חוה. היא כבר לא סתם אשה, נפלאה ככל שתהיה, היא המיוחדת שלו, היא מעניקה לו חיים ויש לה שם מיוחד משלה (העמק דבר ג כ).

למה מספרים לנו על גן העדן? הרי הוא אבד וכבר נשכח ממציאותנו? שאלה זו נשאלת גם לגבי התינוק שבמעי אמו. מלמדים אותו את כל התורה כולה ובלידתו בא מלאך וסותרו ומשכיחו הכל (נידה ב). אז למה מלמדים אותו? כי בתודעה נשאר רושם שילווה את האדם כל ימי חייו, רושם שיפעיל יכוון וידחוף קדימה. אדם ישקיע באומץ ובמסירות כי רצון עז נטוע בתוכו, ודאות, ידיעה ברורה שיש  גן עדן.

הקליטה בגן עדן היתה אלוקית, מלמעלה, שם הכל מושלם. ובתוכנו מאיר הרושם. הנשמה זוכרת ורוצה להשיג, אך הפעם היא תשיג מתוך יגיעה. בעולמנו אנו שותפים ויוצרים את גן העדן בעצמנו, ומה שמשיגים הינו קניין חקוק ואמיתי.

החכמה היא בחיי היום יום המוגבלים לחיות את נקודת החזון, שחלום גן העדן לא ירפה גם ברגעים השוחקים. צריך לדעת שאדם לעמל יולד, ובו זמנית לתת לגן העדן הקסום להמתיק את הכל. 

תגובות

הוסף תגובה חיפוש

הוסף תגובה
שם:
דואל:	אל תשאיר אותי מעודכןהשאר אותי מעודכן
כותרת:
אנא מלא את קוד האנטי-ספאם שאתה רואה בתמונה.

Powered by !JoomlaComment 3.26

3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved."