| ערביי ישראל |
|
|
|
משה פייגלין
כו תשרי התשסז 18.10.2006 
קבוצת בחורים מן הגרעין התורני בעכו, קיימו את מצוות החג ויצאו בצהרי שמחת תורה לשמח את תושבי העיר בשירה וריקודים, כשספרי תורה בידיהם. חבורת פרחחים ערביים השליכה אבנים לעבר הרוקדים, ואלה, כצפוי, אינם מגיבים ומתרחקים מן המקום. למחרת, יוצאים הבחורים בשירה אל עבר בית הכנסת התוניסאי במקום. הפעם ממתין להם המון ערבי משולהב ומעודד מחוסר התגובה ביום הקודם. הם מצוידים באבנים במקלות ונשק קר מסוגים שונים. ההמון מכתר את הבחורים ומתחיל לעשות בהם שפטים. אחד הבחורים נפצע מאבן בראשו, והמצב מתדרדר במהירות. חייל, שהזדמן למקום, מבין שמדובר בסכנת חיים ויורה באוויר. הבחורים מצליחים להיכנס אל בית הכנסת והמשטרה נקראת כדי להשיב את הסדר על כנו. המשטרה מגיעה, ובמקום להודות לחייל שהציל את המצב, היא מחרימה את נשקו. הוא צפוי כמובן גם למסכת של חקירות והטרדות. במקום לעצור ולכלוא את האספסוף הערבי, מודיעה המשטרה לבחורים כי עליהם להתפנות מן המקום. הבחורים מסרבים. כיצד ייתכן שבלב עיר ישראלית מתנהגת משטרת ישראל כאילו היה זה שטח עוין? הם שואלים. כיצד מגישה משטרת ישראל לפורעים הערבים את פרס הניצחון ונטפלת ליהודים המותקפים, במקום לטפל באלימות הלאומנית של הערבים? אך המשטרה מתעקשת, היהודים מפונים מבית הכנסת, והשלטון בעכו חוזר בפועל לידיים ערביות. קריאת לוחמי אש"ף מאז היווסדו בשנת 1964 (כלומר כשהיה להם את כל ה"שטחים") – עכו! חיפה! יפו! – מקבלת משמעות אקטואלית, חיה ומצמררת. לחוצפה והתעוזה של ערביי ישראל אין תקדים. ובכל זאת היא חלק מתהליך עולמי. רבים מעריכים כי אירופה כבר אבודה והתהליך אותו היא עוברת, עתיד להופכה ליבשת ערבית מוסלמית בתוך כמה עשרות שנים. בספרה "הזעם והגאווה" מתארת העיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י את ההשתלטות המוסלמית על ארצה, ועל העולם המערבי כולו. את שרבים אינם מעיזים לומר – מראה פלאצ'י בצורה הברורה ביותר. לפחות בחמש מאות השנים האחרונות, מהווה המחבל המתאבד את עיקר תרומתו של האסלם לתרבות האנושית. אך בישראל הבעיה חריפה הרבה יותר. מדובר בבעיה קיומית. ערביי ישראל, המהווים כ 20% מאוכלוסייתה, תורמים את רוב גניבות הרכב, הברחות הסמים, הברחת היצאניות, הברחת אמצעי לחימה, שרפת היערות והרשימה עוד ארוכה. אם נבדוק את חלקם במקבלי קצבאות הביטוח הלאומי, במשלמי מס ההכנסה, במשרתי הביטחון והשירות הלאומי נגלה, כמובן, יחס הפוך לחלוטין. שלא כבאירופה, החוצפה הערבית בישראל אינה נשענת רק על חולשות הדמוקרטיה, אלא על שורשים עמוקים הרבה יותר. היא נשענת על הצורך הישראלי להוכיח כי ניתן להיות ישראלי בלי להיות יהודי. אנו יוצאים מגדרנו כדי להוכיח שהקמנו מדינה נורמלית, שבה גם לא-יהודי יכול להיות ישראלי. היהודי צריך את הערבי כדי להיות ישראלי. זו תעודת הביטוח של חברי הכנסת הערביים בעוברם שוב ושוב על החוק, ללא חשש ממשפט. כיצד ניתן להתמודד עם האסלם התוקפני, המתפשט בישראל ובעולם כולו?. יש להם, למאמינים המוסלמים, תכונה יוצאת מן הכלל. כנות. מעולם לא נתקלתי בערבי, שבשיחה פרטית, ניסה להתווכח עם טיעונים כנים. כל כוחם נובע מכך שאנו איבדנו את אמונתנו בצדקת הדרך. יש מן חוק כלים שלובים כזה, בין רמת האמונה שלנו בצדקת דרכנו, לבין רמת החוצפה הערבית. הטיפול בהם מצריך אמונה, הרבה יותר מכוח. ההתפשטות הפיסית שלהם נובעת מאובדן מאחזים של אמונה בצדקת הדרך – אצלנו. ככל שנמהר לחזור אל אמיתות היסוד אתן יצאנו לדרך, כך תפחת הלאומנות וההתפשטות הערבית.
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
