| לקראת הימים הבאים |
|
|
|
אריאל לביא
ב חשון התשסז 24.10.2006 
קווים מנחים לבנייתה של חברה יהודית בארץ-ישראל מדינת ישראל מתקרבת לסיום עשורה השישי, ועתידה לא נראה מזהיר יתר על המידה. הקריסה שאנו עדים לה קשורה קשר הדוק לקריסת היהדות בחברה הישראלית. תהליך זה היה מוטמע בתנועה הציונית עוד מראשיתה מאחר והיא ביקשה ליצור מדינה נורמלית בדגם האירופאי, ויש המבקשים לעשות זאת גם היום. בכך למעשה יתבטל המפעל הציוני כולו – ביטול שהוא עתיד להביא על עצמו בהתרחקו ובהרחיקו את צאצאיו מן היהדות. לא נכביר כאן במילים בעניין מכיוון שביקורת חברתית על המתחולל כיום בין הים לירדן ישנה בשפע, והיא ממלאת את תפקידה נאמנה בבחינת 'סור מרע'. עם זאת, יש חשיבות להקדמה הקצרה שהבאנו בכל-זאת בכדי לעסוק במה שהוא עיקר ענייננו – דהיינו, 'עשה טוב'. הנחת-היסוד לתיקון החברה בישראל, ולכל מה שיוצע להלן, הנה שרק על בסיס היהדות הדבר יתכן. הדבר נובע הן מצד היהדות כדבר בפני עצמו, באשר תכניה העמוקים הנם מסד לתיקון חברתי מן היסוד; והן מצד מבנה החברה – הדבר היחידי סביבו ניתן ליצור התרחשות בקנה-מידה כלל ארצי הנו האתוס היהודי והרגשות וההקשרים שהוא מחובר אליהם בנפשות האנשים. כל תוכן אחר לא יצליח ליצור תנועה משמעותית בחברה הישראלית כולה אלא לכל היותר לתקן חלקים מסויימים בלבד מתוכה. אך 'תיקון מן היסוד' פשוטו כמשמעו - על בסיס המערכות הקיימות יוכלו לקום אולי עוד ועוד טלאים של נסיונות תיקון כאלו ואחרים אבל לא תיקון אמיתי. דבר כזה צריך לצמוח בצורה בריאה מן השורש, שכן אי-אפשר ליישר את גזעו של עץ שכבר הזקין והרקיב. לגבי 'מנהיגות יהודית' באופן ספציפי יש לומר כי ישנה בעייתיות עם הנסיון הכללי לתפוס את השלטון כאשר אין אלטרנטיבה מגובשת. יש הטוענים כי מה שזה לא יהיה – אנחנו נעשה את זה טוב יותר, פשוט משום שאנחנו ישרים ואמוניים וטובת הציבור באמת עומדת לנגד עינינו ולא טובתנו האישית. על כך אין אלא להסכים, ובודאי שעדיף ראש-ממשלה דתי במקום העסקן שנתקע שם בטעות כיום. אבל יש להקפיד גם על התקדמות הדרגתית ובניית כלים שיוכלו להכיל את האור שאנחנו מבקשים להגשים במציאות. אם לנקוט בלשונה של החסידות, אזי כשהכלים אינם גדולים ומוכנים מספיק בשביל לקבל את האור יכולים לקרות שני תהליכים – האפשרות הראשונה, והידועה, היא התנפצות הכלים ואובדן האור. כלומר, הנסיון המעשי לא יהיה בשל דיו, הוא יתנפץ ויותיר אחריו ניצוצות של קדושה אבל ללא שינוי מהותי במציאות. בהשלכה לחיי המעשה ניתן לדמות זאת למצב בו תעלה ממשלה יהודית, עם חלומות גדולים ויומרות רציניות, אבל מתוך חוסר הכלים שיעמדו לרשותה היא תקרוס לתוך עצמה משום שלא תוכל להציב אלטרנטיבה ממשית לקיים. היא תלך ותסתבך בתוך הנסיונות להטליא טלאים על הטעויות של קודמיה, עד שלבסוף תאבד את אמון הציבור. האפשרות השניה, והסבירה יותר, הנה של כליאת האור בכלים קטנים מדי, ומניעת ירידת האור בשלמותו. במצב זה הממשלה לא תקרוס, אבל היא לא תצליח להניע שינויים יסודיים פשוט משום שלא יהיו לה הכלים והידע בכדי לעשות זאת. למעשה יגרם כאן נזק גדול יותר – מהלך כזה יבלום את הנסיונות להציב אלטרנטיבות ממשיות ויקשה על התקדמותן, וזאת משום שהנקודה בה יתפס השלטון ע"י הציבור האמוני תהיה נקודה שממנה והלאה תיכפה התנהלות אינרטית על חשבון ההתפתחות הספונטנית (זהו טבעו של שלטון, ואין כאן מקום להאריך בדברים). במילים אחרות – נצליח לעשות חצי מהדרך אבל ניתקע שם ולא נגיע לסוף. יש לדעת מתי להכות בברזל, והתשובה איננה בהכרח 'הכי מוקדם שאפשר', אלא דווקא כשהפטיש והנפח מוכנים לכך. בכדי להשלים את הנחת-היסוד שהבאנו לעיל יש להדגיש שאת כל תחומי-החיים, ובכל הרמות, ניתן לעצב מתוך ועל-פי התורה וכך גם ראוי שיהיה תחת שלטון הרואה עצמו כשלטון יהודי. אין הכוונה לחיסול המדעים והמבנים הקיימים, אלא לשדרוג שלהם והעלאתם לקדושה, אך זאת מתוך יסודות יהודיים המביאים לתוצאות מתאימות. לדוגמא, כלכלה יהודית איננה קצת קפיטליסטית וקצת סוציאליסטית, היא כלכלה יהודית ותו לא. היא דבר בפני עצמו, ברייה חדשה אשר טרם נראתה כמותה. למרות כל האמור לעיל, אינני טוען כי יש להפסיק את מאמציה של 'מנהיגות יהודית', אלא ההיפך הגמור מכך, ובהמשך נגיע למסקנות המתבקשות מהניתוח שיוצג להלן. מקורות הכחהמאבק מתנהל במספר מישורים. ישנו המישור ארוך-הטווח של תיקון נפש-העם בו דרושה רק אהבת ישראל ואמונה גדולה, המביאות לפעילות חינוכית והסברתית, פנים-אל-פנים, הפצות וכדומה; ישנו מישור הבנייה החברתית, הכולל הקמתן של חלופות אשר יתפסו את מקום הקיים בבוא העת; ישנו המישור החברתי המיידי בו דרושה פעילות כנגד מפגעים ספציפיים (החל ממפגעים אקולוגיים, דרך עוולות כלכליות וכלה במאבק נגד הגירוש); וישנו המישור התקשורתי והפוליטי. 'מנהיגות יהודית' פועלת בעיקר בשני המישורים האחרונים, ובכדי להיטיב למקם את מאמציה על הציר של השינוי החברתי יש להעמיק מעט בניתוח החברה הקיימת. לצורך כך נבחן את מופעי-הכח בחברה: לרוב נהוג לחשוב כי למפלגות הקואליציה יש הכי הרבה כח, למפלגות האופוזיציה יש איזשהי יכולת לרסן אותן ואילו כל שאר האזרחים פשוט לא קיימים. התיאוריה על-פיה הכח נמצא מטבעו בראש הפירמידה נמצאת במוקד מרבית האלימות הפוליטית בעולם, המתמצה בנסיון לסלק את מי שנמצא כרגע למעלה כדי לעמוד שם במקומו. גם השיטה הפרלמנטרית פועלת על בסיס אותו עיקרון אלא שהיא מאפשרת לעשות את חליפת המהלומות בין המחנות בצורה מעודנת יותר וללא נפגעים בנפש (לרוב). מטרתנו איננה לפרק את המוסדות הקיימים וליצור אנרכיה כללית, אלא להצליח לעצב את התהליכים החברתיים ע"י בנייתה של חברה מן היסוד, כאשר שליטה באמצעי הכח הקיימים כיום הנה חלק מהתהליך אבל לא הגורם היחידי בתוכו. הכח הנו דבר בלתי-יציב במהותו התלוי במספר מקורות לשם המשך קיומו, ושומה עלינו להבין כי השליטה במקורות אלו איננה נמצאת באופן בלעדי בידיהם של הפוליטיקאים (או של בית-המשפט). ברגע שהאזרחים, או ציבור כלשהו מתוכם, מצליחים להשפיע על המקורות הללו אזי כוחו של הממסד מתערער, כמו בעת משיכת אבן מבסיסה של פירמידה. גישה זו נקראת בעגה המקצועית 'הגישה הפלורליסטית למופעי-הכח'[1], ואילו הגישה השניה (שבחנו לעיל) נקראת 'הגישה המונוליטית'. על-פי הגישה השניה הכח מבוסס באופן בלעדי על אלימות, ולכן מי שבידיו הגישה לאמצעים אלימים בעלי עוצמה רבה יותר הנו גם בעל הכח הגדול יותר. הנסיון להשיג גישה לכח גדול יותר מאשר זה של הממשלה, בנסיון לנצח אותה במגרש שלה, יכול להסתכם גם בקבלת מרותה של השיטה הקיימת וללא הצעת אלטרנטיבה שורשית (בקצרה, האלטרנטיבה היהודית מבוססת על סמכות אלקית הנאצלת על אנשים מסויימים, תוך הסכמה עממית למינויים). מקורות הכח של השלטון הקיים הנם מגוונים, ונמנה אותם בקצרה: הגורם הראשון הנו כח-האדם, כלומר אנשים בנקודות-מפתח שמוכנים לעבוד עם השלטון ולמענו; הגורם השני הנו הידע והמיומנות הנמצאים בידיהם של אותם אנשים; הגורם השלישי הנו ריכוז המשאבים החומריים (כספים, סיוע בינלאומי, משאבי-אנרגיה וכו'); הגורם הרביעי הנו הסמכות, דהיינו זכות-השלטון של הממשלה כפי שהיא נתפסת בעיני הציבור הכפוף לה, ומצד שני הלגיטימציה שיש לה בעיני העולם אשר איננו כופה את פירוקה (כפי שנעשה בעיראק לדוגמא). בנוסף לכך ישנם גורמים פסיכולוגיים שונים הקשורים לאמיתות הטבועות בנפש העם ובנכונות שלו לקדש את החלטות הממשלה. בעניין זה לא ניתן להתוות מאפיין כללי לחברה הישראלית השסועה, ויש בתוכה חלקים שגדלו על ברכי המסורת של המרד וישנם אשר גדלו על מסורת הכניעה בפני השלטון (חלוקה זו איננה חופפת לחלוקה בין דתיים לחילונים). מקור הכח הגדול ביותר של השלטון הנו הסנקציות: השימוש במשטרה, בצבא, במערך הכליאה, ברשויות המס ובגורמים נוספים הנם לרוב האמצעים המשמשים לשימור חמשת המקורות הראשונים. תשתיות המאבקמכאן אנו מגיעים לשאלת התשתיות למאבק. בעניין זה ישנו המאגר האנושי, היכול לבוא בדמות מתפקדי הליכוד, וכן בהסתדרות לעבודה עברית ובגופים אידיאולוגיים נוספים. יש להקים גם גופי משק והון יהודיים אשר יניעו את המאבק ויהוו בעתיד מכשירים כלכליים-חברתיים משמעותיים. יש להוסיף גם תשתית רביעית והיא התשתית הרוחנית. מצד אחד הכוונה לחינוך הכללי, המהווה את המסד לתיקון העולם כידוע, אך במסגרת מאמר זה נתמקד דווקא בחינוך המקצועי והאקדמאי (החינוך הכללי קשור למישור העליון יותר, לציר הנצח, כמובא לעיל). בניית מכוני מחקר והכשרה ברוח התורה, לצד השפעה או השתלטות (בדרכי נועם כמובן) על מכונים ומוסדות קיימים, תביא לערעור משמעותי של מקור הכח השני שמנינו לעיל – ברגע שהראש מוחלף הרגליים מצייתות לו וכפי שראינו לעיל הראש איננו מורכב רק משופטי בג"ץ וראשי-ממשלה. המערכת מורכבת מעוד שרשראות ארוכות של פקידים ואנשי-מקצוע המעצבים את חיינו לאורך זמן, כגון אדריכלים וגיאוגרפים היושבים בועדות התכנון והבניה, כלכלנים בבנק ישראל, מהנדסים עירוניים, אנשי תקשורת וכו'. לכשתצלח, בעזרת השם, הקמת אקדמיה יהודית מרכזית ראויה ורלבנטית תתאפשר הכשרת אנשי-מקצוע שיצרו את היכולת להפעיל את המערכת בצורה שונה. אין כאן קריאה לחזרה לכיוון הישן והכושל של השתלבות בקיים ברוח הציונות-הדתית הישנה, אלא ליצירת שכבת הנהגה ותפעול חלופית. הרי שכבות העם הרחבות לא יסמכו על יכולתו של מאן דהוא לייצר אלטרנטיבה בקנה-מידה גדול אם הוא לא יוכל להוכיח שיש בידיו המשאבים האנושיים המסוגלים לעמוד במשימה. עם זאת, חשוב להדגיש כי יש להימנע מהזיה אספמית בדבר כינונה של מדינה מקבילה ומערכות אלטרנטיביות בקנה-מידה ארצי. אין טעם, למשל, בהקמת כבישים או מערכת רכבות חדשה 'ברוח התורה'. אלו יתקבלו בירושה מהמדינה הקיימת. יש לזכור שהדברים הקיימים כיום בארץ-ישראל אינם רכושם או מעשי-ידיהם של השליטים. הם נבנו בעמל ויזע של המוני פועלים עבריים, וכאשר אלו התחלפו בפועלים זרים הרי הם עדיין מומנו מכספי הציבור הישראלי כולו. חלק מהותי מהמשימה כיום הנו הקמת אלטרנטיבות היכן שאפשר תוך כדי מתן אמון בעם היהודי שיצטרף למקום הנכון מתוך בחילתו בשחיתות ובסיאוב שפשו במערכות הקיימות. להמשך דרכנועם בוא הציונות וחזרת עמנו לארצו הקדושה נפתחה מחדש הדרך לקיומן של מצוות רבות אשר נרדמו בגלות, ואף הוקמו מכוני-מחקר הלכתיים מיוחדים אשר מטרתם בירור הלכות החקלאות הקשורות בארץ-ישראל וכדומה. אך השיבה לארץ מעמידה בפנינו דרישה עמוקה יותר. דרישה זו אנו יכולים להסיק מהרמז שבמצוות חקיקת התורה על אבנים דווקא, המופיעה בפרשת 'כי תבוא' (אל הארץ). אנו נדרשים, כאן בארץ-ישראל, לחבר את התורה לחיים במלוא מובן המילה, כפי שצוו אבות אבותינו לחברה לסלעי הארץ ממש עם כניסתם אליה. רק כאן יכול העם למלא את ייעודו באופן שלם ולהגשים את עצמו. על כך כתב הרב אליעזר ברקוביץ כבר לפני למעלה מששים שנה: 'היהדות היא מפעל אנושי אדיר שעניינו עיצוב החיים בכללותם, כל חלק מהם וכל רגע בהם, על-פי אמות-מידה שמקורן בסמכות שאין עליה עוררין'. [2] עיצוב החיים בכללותם נעשה אפשרי רק מרגע שהעם יושב על אדמתו כקיבוץ אחד, ויותר מכך – עיצוב חיינו בכללותם על-פי עקרונות היהדות הנו התנאי לישיבתנו על הארץ, שכן השיבה לארץ לבדה אין בה כוח להחיות את העם לאורך שנים רבות, כפי שאנו רואים כיום. כבר כיום קיימים מחקרים מעטים בתחומים כגון כלכלה, אקולוגיה, סוציולוגיה וכו' עפ"י התורה, אך המחקר הקיים כיום בתחומים אלו הנו בעיקר מחקר בנסיגה, כלומר – זיהוי של המרכיבים הבעייתיים בעולם הפוסט-מודרני עבור אדם שומר תורה ומצוות, ואז עריכת מחקר הלכתי מקיף אשר בסופו של דבר נועד להפוך את השיקוץ ללעיס מבחינה הלכתית תוך המנעות מהכרזת מלחמה כנגדו (הדוגמא הידועה היא הריבית והיתר העסקא, אבל יש עוד הרבה סוגיות כאלו). אל לנו לזלזל, חלילה, בכבודם של תלמידי-החכמים העמלים בעניין אבל עלינו להצהיר אנה פנינו מועדות ולשקוד על יצירת החלופה [3]. כיום יש מעט מאוד עיסוק, אם בכלל, בעיצובה ובגיבושה של אלטרנטיבה כוללת לשיטה הקיימת מתוך עמדה שהיהדות צריכה לעצב את המציאות ולא רק להצליח להסתדר בתוכה. הרי מאז כליאת היהדות בין כתלי בית-המדרש טרם חולצו כל אגפיה ובימינו נראה הדבר רחוק שנות-אור מהיהדות הלמדנית. אך דווקא עיון בחז"ל מראה לנו עד כמה קשורים הדברים ביניהם: 'מאי בנאין? [מהם בנאים?] - אמר רבי יוחנן: "אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן"'[4]. על משמעות העניין בימינו כותב הרב יצחק גינזבורג: כאשר פורצים פרצות בחומות הארץ ובחומות היהדות בכלל, נדרשים גם אנו להבין כי זו היא 'עת לפרוץ'... עלינו לפרוץ את גבולות הממסדים הישנים והמוכרים ולבנות מבנים בריאים וטובים יותר, המיוסדים על התורה. [5] לא לחינם מובאים כאן דווקא דבריו של הרב גינזבורג, שכן הוא מהבודדים שעוסקים באופן שיטתי ועמוק ביצירת החיבור שבין התורה לבין החיים הממשיים. ומבין אלו הוא היחידי שמצליח להתפרס כמעט על כל תחומי הדעת והמעשה הקיימים במסגרת מוח אחד - החל ממדעים מדוייקים, דרך מדעי הרוח ועד לאמנות ואפילו למוזיקה. על הקשר בין הדבריםבתחילה ניטעו דברים יפים ומדהימים בארץ-הקודש, דווקא על-ידי חילונים. אך עם השנים הם קרסו ונבלו וכיום נותרנו עם ערימת דשן שהנה לא יותר מאשר הד עמום לאידיאלים של אותם ימים. יש המבקשים את שחזורם של אותם ימים ממש, בדמות חידוש העלייה השניה, אך אנו הנאמנים לה' ולתורתו מבינים כי אין תוחלת בנסיונות נוספים כאלו וכי על החברה היהודית בארץ-ישראל להבנות עפ"י היהדות. אחרת היא פשוט תקרוס שוב ותצא לגלות שלישית, או שהיא כבר לא תהיה חברה יהודית. כך יוצא שמתוך אותה קרקע עשירה הולכים וצומחים דברים חדשים ונפלאים - מצד אחד הם זקוקים למצע שהותירה להם הציונות הסוציאליסטית, אך מצד שני שרשיהם עמוקים הרבה יותר והם שואבים את כוחותיהם ממעבה האדמה של העבר היהודי. במקביל, יש הנאחזים בתקווה שהגידול המאסיבי של הציבור הדתי לעומת החילוני יביא למהפכה מאליו, אך שומה עלינו להבין שעדיפות מספרית לא תקנה בהכרח שלטון יהודי. נניח שמחר בבוקר נופלת הממשלה ומתחלפת בממשלת איחוד לאומי-מפד"ל-ש"ס-דגל התורה ו'מנהיגות יהודית' בראשה. האם יש שם את הידע הדרוש בכדי לבנות כלכלה יהודית יציבה וברת-תחרות בעולם קפיטליסטי? האם יש בידינו תכניות-מגירה לתחבורה, הנדסה עירונית, מענה לבעיית המים, דיני מלחמה יהודיים לצבא מודרני, וכיוצ"ב? נסיון בוסרי להגיב לנושאים שאינם המגרש הביתי שלנו (ביטחון, התיישבות וצניעות) יוביל לתשובות חלקיות ומוגבלות, אשר בלית-ברירה יתבססו על הדיסציפלינות החילוניות הקיימות ועל בחירה בין הרע למעט פחות רע. וזאת במקום גיבוש אלטרנטיבה שורשית הבנויה מיסודה על התורה. למרבה הצער, כיפה על ראשו של ראש-הממשלה לבדה לא תביא את הגאולה. גאולה הנה דבר שיש לבנות ולקנות בייסורים ובעמל רב, ולא במהפך פוליטי בקלפי. למרות שגם תורו של זה יגיע, ויש להיות מוכנים אליו. עיקר הצלחת השינוי בדור הזה תלויה בבנייה המשולבת של המהפכה הדרושה, כחלופה להתמקדות בדרך אחת של מאבק. כרגע אנחנו עדיין במצב בו ישנם רק כמה שתילים רכים המנסים לפלס את דרכם, מעין 'ממלכה שבדרך'. אך לא ירחק היום בו הם יגבהו דיים ויתחילו לראות האחד את השני, ישלחו קנוקנות של ידידות ושיתוף-פעולה וצעד אחר צעד תתכסה הקרקע בכר של פרחים צבעוניים. בשעת הכושר ידרשו אותם שיתופי-פעולה. יש להשקיע בכל הכיוונים שמנינו במקביל, איש איש בתחומו שלו, ולחכות לרגע בו נוכל להתחיל ליצור את החיבורים. לצד הנסיונות הפוליטיים הולכת וצומחת לה אקדמיה יהודית, ישנם גם רעיונות ראשוניים להקמתו של בנק על-פי התורה, התחלה של תנועת-נוער על בסיס החסידות, עיסוק מתעורר בענייני אקולוגיה ועוד פרוייקטים דומים. יש להעצים את הבנייה המהפכנית ולוותר על הפחד מיצירה חדשה, המוביל להיאחזות בקיים ובולם את התקדמותנו. זה לא יהיה קל וזה לא יהיה מהיר, אך זו הדרך היחידה - ובבוא היום, בעזרת השם, נזכה לברך על המוגמר ולחזות בתקומתה של חברה יהודית בארץ-ישראל. נכון להיוםאם 'מנהיגות יהודית' חפצה להיתפס בציבור הרחב כגוף רציני אשר מסוגל להנהיג את המדינה כולה, היא צריכה להצהיר ולהראות שיש לה אלטרנטיבה ממשית, בכל התחומים. הצהרות לוחמניות בעניין ההתיישבות והזהות היהודית אינן מספיקות בכדי לזכות באמון העם. העם רוצה לדעת שיש גם תשובה למצוקותיו הכלכליות, הסביבתיות, החינוכיות ואפילו התחבורתיות. מי שיצליח להראות שבאמתחתו אלטרנטיבה אמיתית, ולא רק 'עוד מאותו סוג', יזכה בסיכוי לקבל את אמון הציבור. הציבור לא יחליף הנהגה כך סתם ויהמר על גורלו, אפילו אם מדובר בהנהגה הכושלת ביותר בתולדות המדינה – הוא מעדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. גם אז יהיה קשה מאוד לשכנע את הציבור בצדקת האלטרנטיבה המוצעת, אבל לא נותר אלא לנסות ולסמוך על הקב"ה. הצעתי הנה, איפוא, לא להקפיא את המהלך אלא לשכלל אותו. ללמוד ממקורות מגוונים ולבנות את העתיד תוך כדי פעולה בתוך ההווה, על-פי הכלל: 'מזה ומזה אל תנח את ידך'. _______________________________________________________________
[1] אין קשר למושג הסוציולוגי 'פלורליזם' המתייחס לרב-תרבותיות בתוך חברה. [2] הרב אליעזר ברקוביץ, 'השיבה לחיים לאומיים', מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 238. [3] אגב, הזלזול המופגן בתלמידי-חכמים הנו אחת הבעיות בהן לוקה 'מנהיגות יהודית', והדבר בולט במיוחד בחוברת האחרונה שיצאה לאור. על-אף שהרבנים המושמצים שם זכו לכך ביושר עקב מעשיהם הבעייתיים, הרי שהאיזכור הבוטה של שמות ספציפיים והפיכת הביטוי 'ממלכתי' לביטוי גנאי מרחיק רבבות אנשים מהעניין, וחבל. [4] שבת קיד ע"א. [5] הרב יצחק גינזבורג, "קומי אורי", עמ' רסא-רסב.
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||||||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
