משה פייגלין
ד חשון התשסז 26.10.2006
"בעצם מה אכפת לך שיצעדו בירושלים, יעשו את ה'קוצ'ימוצ'י' שלהם ויחזרו הביתה" – שאל אותי שדרן הרדיו האזורי באילת. "אתה יודע" הוא הוסיף – ככה זה בדמוקרטיה – "כל אחד וה'קוצ'ימוצ'י' שלו. פעם אתה מחכה בבית שהוא יגמור עם העניינים שלו, ופעם הוא מחכה בבית שאתה תגמור עם העניינים שלך."
"מעניין" – אמרתי לו," כשניסיתי להתפלל בהר הבית, עצרה אותי המשטרה. לאף אחד שם לא היתה סובלנות ל'קוצ'ימוצ'י' שלי.""מה הקשר" אמר השדרן האילתי "הר הבית זה מסגד מוסלמי – אתה יכול להתפלל בכותל והם מתפללים בהר.הייתי קצת בהלם, ניסיתי להסביר בשידור שהכותל הוא רק העטיפה לעניין האמיתי, שהוא הר הבית, מקום המקדש היהודי, המקום המקודש ביותר לעם ישראל ב3000 השנים האחרונות, אבל כנראה שרחש גלי הים האדום לא אפשר לדברים להיקלט. שם באולפן באילת – בית המקדש הוא מסגד מוסלמי. כלל לא ברור למה החליטה השופטת בייניש כי את זכותם של ההומואים לפגוע ברגשותיהם של רוב רובם של אזרחי ירושלים – יהודים וערבים כאחד – יש לשמור, ואילו את זכותי להתפלל במקום המקדש היהודי יש למנוע, כי הערבים טוענים שזה פוגע ברגשותיהם.אבל האמת היא שהסיפור הזה של התפילה בהר הבית לא באמת מסביר את התנגדותי למצעד. הוא רק דוגמה טובה לצביעות מערכות המשפט והמשטרה בישראל, לבוז הפנימי שלנו כלפי עצמנו לצד ההתבטלות כלפי כל מה שבא מבחוץ , ממערב וממזרח כאחד. זו דוגמה טובה שעדיין לא עונה לשאלה – מה באמת אכפת לי המצעד הזה. האם זה באמת רק עניין של פגיעה ברגשות?לא! עם הרגשות שלי הייתי מסתדר – אלא שמדובר כאן בפגיעה אנושה, לא ברגשות, אלא בעצם יכולת קיומנו בארץ הזו.צריך להבדיל בין זכותו של כל אדם לחיות על פי הבנתו, ותהיה זו הבנה חריגה ככל שתהיה, לבין ניסיון לאכוף את החריגה הזו על רשות הרבים. אף אחד לא רודף את ההומואים בשל הרגלי חייהם המיניים. אישית זה מגעיל ודוחה אותי, אבל התנהגותם בדלת אמותיהם היא עניינם – לא ענייני. הדחף שלהם לצעוד בראש חוצות לא בא מתוך רצון לשמור על זכויות הפרט שלהם, אלא מתוך רצון לאכוף את הלגיטימציה לשונותם על הציבור הרחב. הם מבקשים ליצור לגיטימיות ערכית לדרך חייהם. בכתבי ההוגים שלהם מדובר על שינוי השיח הציבורי – וזה כבר משהו אחר לגמרי משינוי פסיקת בתי המשפט במקרים פרטיים. ישנו קו ברור בין חטאי היחיד, הנעשים במחשכים ובחוסר לגיטימציה ציבורית, לבין מצב בו הסטייה הופכת לנורמה מקובלת. זהו בדיוק הקו שבין בני התרבות לסדום. בדיוק את הקו הזה מתאמץ המצעד לנפץ. עמים נוטים להיעלם מעל במת ההיסטוריה כשהם מאבדים את הקודים התרבותיים המקוריים שלהם, את המצפן המוסרי שלהם. כי הרי מה כבר מחזיק אומה ביחד אם לא מכנה משותף ערכי בסיסי. ברגע שניפצת את המכנה המשותף הזה – פוררת את האומה וקידמת את חיסולה. אצל אומות העולם זהו תהליך שיכול לקחת מאות שנים, אצלנו, אצל עם הספר, אבדן כתוצאה מאיבוד המצפן המוסרי המשותף - הוא מהיר מאוד. אויבינו מביטים במצעד ואומרים לעצמם – "אם זה מה שהם, אנחנו הולכים לנצח" – והם צודקים!מצעד הגאווה הופך את ירושלים לסדום, ומקרב את קץ מדינת היהודים.בזמננו לא ניתן לכפות דבר על איש. כפיה דתית היא הצעד המטופש ביותר שניתן לנקוט בו, ויש להילחם בה. על אחת כמה וכמה יש להילחם בכפיה האנטי דתית, אנטי לאומית, אנטי מוסרית ואנטי חברתית שמנסים ההומואים לכפות על כולנו.
|
