| ''מרידה מתוך אהבה'' |
|
|
|
יצחק סטרשינסקי
ט חשון התשסז 31.10.2006 
ד''ר ישראל אלדד וזאב ז'בוטינסקי בספטמבר 1938 בספטמבר 1938 בוורשה התקיים הכינוס השלישי של בית''ר. המפקדים הצעירים דרשו פעילות יותר אקטיבית ולראשונה התווכחו עם מנהיגם הנערץ, זאב ז'בוטינסקי. מנחם בגין, מראשי בית''ר בפולין, אמר בין השאר בנאומו ש''מצפון העולם חדל להגיב'', ''חבר הלאומים איבד את ערכו'' ו''אנו רוצים להילחם, למות או לנצח". הוא הציע גם לשנות את הנדר הבית"רי ל"אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי". בתשובה לנאומו אמר ז'בוטינסקי, שדבריו נשמעים לו כחריקתה של דלת על ציריה, השנואה עליו, כי על שאר החריקות הוא יכול עוד לסלוח, כי הן לפחות מביאות תועלת. כמו כן, הוא המשיל משל: לאחר שפרצה שריפה בעיירה, נתייתמו ילדים רבים מהוריהם וחולקו בין אנשים. כעבור זמן מה, לא חפצו האנשים האלה להחזיק עוד בילדים, ולכן הועברו הילדים אל בית יתומים. הוא אמר ש''הטובים שבאומות יתמכו בכל לבם ברעיון מדינה עברית שתהא כבית יתומים במשל''. בסיום נאומו אמר ז'בוטנסקי לבגין, שאם אינו מאמין במצפון העולם "אין לך ברירה, אלא, ללכת לנהר ויסלה העמוק..." לדוכן הנואמים עלה ד"ר ישראל אלדד, ששמו היה אז ישראל שייב, מורה בבית המדרש למורים "תרבות" בוילנה ובקן בית"ר. הוא ענה לז'בוטינסקי באותו משל חריקת הדלת: "ובכן, יש גם תועלת בחריקת הדלת כשהיא מעירה אדם בפרוץ גנבים אל ביתו... גנבים התגנבו לתנועה הלאומית: כניעה ואופורטוניזם". הוא דיבר גם על הסכנה הטמונה בעשיית חשבונות אריתמטיים וב"מדידת כוחות מתמטית" והזכיר בהקשר הזה את המכבים, שאם היו שוקלים את מידת כוחם נגד היונים – לא היו יוצאים לקרב. אלדד הציע גם להעביר את ברכת הכינוס "לנביא המלכות והמרד, אורי צבי גרינברג". בספר זיכרונותיו ''מעשר ראשון'', אלדד כך כתב על תגובתו של ז'בוטינסקי לנאומו: ''כל אלה לא הרתיחו את ראש-בית''ר במדה שהרתיחו אותו דברי על תהום הרובצת בין מנטליות המאה הי''ט ומנטליות המאה הכ'. הוא עזב את האולם באמצע נאומי…''. כרקע לתסיסה בחוגי בית''ר אפשר לראות את הפעילות עצמאית שניהל בפולין אברהם שטרן – יאיר, אז חבר מפקדת האצ''ל. פרופסור יוסף נדבה כתב כך על היחסים בין יאיר לז'בוטינסקי: ''...יאיר דגל בעצמאות של הארגון ובאי-תלותו המוחלטת בכל מפלגה פוליטית שהיא... כן חלק יאיר על "נאמנותו" הנמשכת של ז'בוטינסקי לאנגליה, ודומה כי שלל את המדיניות המבקשת לעשות את "הניסיון האחרון" עם בעל-הברית הכוזב. בעיקרו של דבר הייתה מחלוקת זו עניין שבטקטיקה בלבד, שכן בסופו של דבר היה ז'בוטינסקי ודאי משתכנע בצורך לחולל מרד מזוין נגד שלטונות המנדט (ואכן, ב-1939 ערב מלחמת-העולם השנייה, תכנן ז'בוטינסקי נחיתה צבאית בחופי הארץ, מבצע נוסח גאריבאלדי), ובעקבותיו היה בא ממילא הניתוק הגמור מבריטניה. לא בכדי אמר ז'בוטינסקי על תלמידיו: "בני מיטיבים לכתוב ממני"! הם ביקשו להחיש את הקצב, בבחינת נחשונים קצרי-רוח''. (מאמר בכתב העת ''סקירה חודשית'', דצמבר 1981). בסוגריים נציין, שאפשר לראות הבדלים ביניהם לא רק בעניין הטקטי. ב''עיקרי התחיה'', המצע האידיאולוגי שחובר על ידי יאיר, לאחר שהוא פרש מן האצ''ל והקים ארגון חדש, שיותר מאוחר נקרא לח''י, היו דברים שלא הופיעו במשנתו של ז'בוטינסקי. כגון: ''המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה'' (מנהר מצרים עד נהר פרת), ''פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי האוכלוסים'', ''בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה''. ד''ר ישראל אלדד, שנהיה אחד משלושה חברי מרכז לח''י, ראה את עצמו כתלמידו של יאיר והמשיך את הקו האידיאולוגי שלו בכתב העת ''סולם'', שהוקם בשנת תש''ט. בין השאר, הוא הטיף להקמתה של מלכות ישראל בגבולות ההבטחה. להלן נביא קטעים משלושה מאמרים שאלדד כתב על ז'בוטינסקי ופרסמם ב''סולם''. שניים מהם דנים במחלוקות שהיו בין ז'בוטינסקי ותלמידיו ואחרון עוסק בשאלה ''מה היה ז'בוטינסקי עושה, אילו הוא היה חי היום''. במאמר ''ז'בוטינסקי אשר בו מרדנו'', שפורסם באב תש''י, אלדד ניסה להסביר את עצם ''המרידה'' של צעירים בז'בוטינסקי ושוב העלה עניין של הבדלים בין המאות, אותם הוא הזכיר בכינוס בית''ר בשנת 1938. אלדד כתב: ''ואינני יודע דוגמה שנייה, פרט לפרשת אוגנדה, של מרידה מתוך אהבה, כאשר הייתה המרידה אשר מרדנו בז'בוטינסקי. כי כן הוא דרכו של עולם. סטייה מקו מדיני מסוים, מדרכו של מנהיג מביאה עמה קרע עמוק. וכל קרע עמוק הוא שחור ואין להימנע מהטלת השמצות על הזקנים, המתעים ואולי גם... הבוגדים וכו'. ובייחוד אם הקרע אינו רק עניין של ניגודים רעיוניים, שהיו והיו רבים כל הזמן בתוך התנועה הרביזיוניסטית והבית''רית. כאן המדובר הוא בקרע ארגוני ומעשי, שהיה כרוך בהרבה דם, והיה כרוך שנים מספר בקיטוב מדיני קיצוני, והיה כרוך בהפרת פקודה חריפה שניתנה על ידי ז'בוטינסקי. ואכן החריפו היחסים בין התלמידים ואף לידי השמצה הגיעו, ורק הקרע בינם לבין המורה הגדול לא השחיר. והרי עוד לפני הקרע הארגוני הגענו למסקנות חריפות ביחס לחילוקי הדעות בינינו. מצאנו שרשים עמוקים להם. ניסחנום כהבדלים בין המאה הי''ט והמאה כ'. ובכל זאת ידוע ידענו: ישנו שורש שהוא עמוק גם מהמאה התשע-עשרה וגם מהמאה העשרים המבדילות בתפיסתנו המדינית והתכסיסית...'' בהמשך המאמר אלדד מבקר את נאמנותו של ז'בוטינסקי לאנגליה ומשווה אותה להתנהגותו של שמשון, גיבור של ספרו המאלף של ז'בוטינסקי. ''פעם ראשונה להיפתות על ידי יפייפותה של בת-פלשת – אין זה אלא דבר טבעי עד מאוד. מי מאתנו לא נפתה? מי מבני הדור לא נתמלא אהבה לבריטניה?.. אבל לאחר שנשמע קול אזעקה ראשון: ''פלשתים עליך'', בשנת 1922, שנת קריעת עבר הירדן המזרחי, שנת הספר-הלבן הראשון של צ'רצ'יל, שהוא בווין במהדורה של המאה הי''ט – חייב היה שמשון, אם שופט העם הוא, לנתק את גופו ניתוק סופי מאותו מחנה אשר תקע את יתדות אוהליו בואדי סאראר הוא נחל שורק. אלא ששמשון אינו עושה כך. ז'בוטינסקי מאוהב. הוא מאוהב בדמוקרטיה הבריטית כפי שהיא מתגלית בחייהם של הבריטים בבריטניה, ברוח החופש, בכבוד האדם, בצורת המשטר... וכאשר הקיץ, היה כבר מאוחר מאד, אך עדיין הספיק לראות את שועליו בראשית פעולותיהם ועדיין הספיק לכתוב: ''בני מטיבים לירות ממני'' ובניו הטיבו לירות ממנו רק לאחר שהצליחו להשתחרר מעבותות האהבה המתעתעת, היפה והמתעתעת, הרצויה והמתעתעת דווקא כי רצויה היא...'' בהמשך, כותב אלדד על תפקידו החשוב של ז'בוטינסקי בתהליך יצירת המחתרת, מדגיש את תפקידו הדומיננטי של יאיר וחוזר לעניין ''המרידה'': ''אהבנוהו ומרדנו בו. נלחמנו גם אם לא תמיד בקצב ובחרוז, נלחמנו גם אם היה קול הנפץ דיסוננטי מאד. חרוזיו של הימנון בית''ר מושלמים הם יותר מחרוזיו של הימנון המחתרת שחובר על ידי יאיר. אבל למחתרת הוריד אותנו ומן המחתרת לקרבות הוביל אותנו הימנונו המחוספס של יאיר... הוא היה מניח היסוד לתנועת השחרור הלאומית, הוא היה התיזה של המהפכה העברית ואנחנו בניו-תלמידיו נאלצנו להיות האנטיתזה שלו, מתוך ידיעה ברורה שהתיזה עולה על אנטיתזה ביופייה ובשלמותה והאנטיתזה עולה על התיזה בריאליזם שלה... לא. לא יכולנו להיות דור מגשימי תורתו. כדבריו: היטבנו לירות ממנו, כי דברים רבים היטבנו לראות ממנו, אבל הוא שהכשיר אותנו להיות ל''מאשימים, מעיזים, לוחמים, לצאת יחידים נגד עולם מלא – גם נגדו''. אלדד מסיים את הניתוח שלו בטענה מעניינת ומפתיעה: ''ואולי היה זה הוא עצמו, או לפחות קו אחד בו, אשר בנו מרד נגד עצמו''. במאמרו ''הדר – תגר – ביתר'', שפורסם ב''סולם'' כעבור שבע שנים בתמוז תשי''ז, ד''ר ישראל אלדד מתאר את אישיותו האצילה ואת משנתו הסדורה של ז'בוטינסקי תוך שימת דגש על מילותיו של המנון בית''ר. ''ובחרוז הזה אשר חרז ראש בית''ר ''תגר'' ל''הדר'', אתה מוצא את תמצית נפשו ואת תמצית השקפת עולמו. ובקיום או בפגיעה בצמד חרוזי נפלא זה תלויים קיומה או כשלונה של תורתו. עצם חריזתן של שתי מילים אלו בשיר שהיה להימנון, מעידה שתורת המרד והתגר אשר לימדנו, לא הייתה עניין של מרדנות סתם, מהפכנות סתם מתוך עודף מרץ או נטיות אנארכיות, כי אם מרץ שנכבל, שנצמד, שנרתם, שגויס לשירה ולשרות... קריאת התגר של ז'בוטינסקי הייתה הראשונה ברחוב היהודי לחידוש הריכוז של הכוחות ולהכוונתם הלאומית. זוהי משמעותה בתחום הסובייקטיבי, בתחום הצלת המרץ הרב שטמון היה בלבבות הנעורים במרחבי גלות אירופה המזרחית ועמד להתפרק אף הוא אם לניוון אם לטרוצקים או ריינהארדטים לזרים, על כל ה'גמול' הצפוי להם שכבר שולם ועוד ישולם''. בפסקה להלן אלדד מדגיש את מוצאם של אצ''ל ולח''י מתוך הבית''ר של ז'בוטינסקי, אבל כותב גם על האיחור הטרגי, על בלימת הכוחות שכבר היו מוכנים להתפרץ. ''מה הייתה משמעותה האובייקטיבית של קריאת ה'תגר' על כך אין להרבות עוד מלים היום. מה היה מצבו של העם ומצבה של הארץ אלמלא באה בית"ר לעולם, ומחיקה – לח"י ואצ"ל, אינו מצריך עוד היום דיונים והוכחות, ממש כשם שברור מה היו פני המדינה והארץ היום אילו נרתמו בעוד זמן מאה אלף אנשי בית"ר וברית החייל של אירופה המזרחית במעש המלחמה בשלטון האנגלי, או בלשון אחרת: אלמלא נבלמו הכוחות שהחלו להתפרץ בדמות ברית הבריונים או פארטיזאן בן-יוסף, אילו הקדים כל התהליך לבוא. אלמלא בוזבזו כוחות וזמן על ניסיונות לשכנע את האנגלים ולמצוא בהם ווג'וודים רבים, על מלחמה לחלוקה צודקת של סרטיפיקאטים ועל ניסיונות לזכות ברוב עם אם במסגרת ההסתדרות הציונית אם מחוצה לה. או – בלשון ניתוח השיר ההימנוני : אילו קדם הבית של 'תגר' לבית של 'הדר'''. אלדד התייחס במאמרו גם לתקופה האחרונה בחייו של ז'בוטינסקי, בה התחילה מלחמת העולם השנייה. ''כי הנה בינתיים עבר על העולם גל של מודרניזם ופריצת-גדרות לא רק בצורות השירה והחרוז כי אם גם בצורות המדיניות והמלחמה, והצורות הקלאסיות לא הלמו עוד את נסיבות החיים הרצים בטירוף דעת. נטרפו שירות ושורות. נדרשו אמצעי תגר במדיניות ובקרב שלא בקלות נחרזו עם 'הדר', מכל מקום לא בצורה מלאה והארמונית, כדרך המשקל והחרוז הקלאסי. זמן-מה נאבק עוד ראש בית"ר כדי לשמור על שיווי המשקל בין התגר וההדר, בין צרכי המאה העשרים לעקרונות המאה התשע-עשרה, בין ה'שר' וה'אכזר', בין עולם ה'שופטים' ועולם ה'שודדים', בקיצור: רצה להציל את בית"ר שהייתה חלום חייו כסינתזה של 'הדר' ו'תגר' – ולא עמדו לו הכוחות, ולא עמד לו הזמן. לבו פקע בין סדן אמונת-חייו ופטישי הזמן האיומים, ההולמים בקצב חדש כל כך לא אסתטי''. ובפסקה הבאה, אלדד שוב הזכיר את הפער בין המאות, אך כאן אפשר לראות שינוי מסוים בהסתכלותו על ז'בוטינסקי. הוא מתואר כבר לא כאחד שהיה שייך למאה התשע עשרה עם הרומנטיקה והאופטימיות שלה, אלא כאחד שניסה למזג אותה עם הריאליזם והאכזבות של מאה העשרים. ''בלהט הביקורת הטיח כותב הטורים האלה בפני ראש בית"ר את הטענה שבינו, בין ראש בית"ר ובינינו הצעירים המתפרצים, רובצת תהום שבין שתי המאות, התשע עשרה והעשרים. היום, ממרחק הזמן, רואה אני לחובה לעצמי לתקן תיקון-מה את הטענה: גם אם בשרשי אופיו נעוץ היה ראש בית"ר כולו במאה התשע עשרה, בידיעתו לא זרה הייתה לו המאה העשרים. לא אהב אותה, לא רצה בה, אך בריאליזם שלו לא עמד בה כדון קישוט. אלא מאי? הוא חיפש למזגן, להעלותן במחרוזת אחת, מחרוזת: 'הדר'- 'תגר' המסתכמות ב'בית"ר'... ''. בעמודי ''סולם'' עלה גם הנושא של ז'בוטינסקי מול אלה שהגדירו את עצמם כתלמידיו, קרי תנועת החרות. עוד בספרו האוטוביוגרפי ''מעשר ראשון'', ישראל אלדד מתח ביקורת על התנהגותו של בגין, ידידו משכבר הימים, לאחר שנרצחו יהודים ב''אלטלנה'' וכתב: "מכל החלונות ובתי הקפה בקע הקול, אותו קול שאך זה לפני שבועות מספר ביום הכרזת העצמאות הביע כוח, רחבות. הוא היה שבור. והקהל הרחב יותר מאשר הוא מתעניין בנימוקים ובהוכחות הוא מזועזע מהעובדה: מפקד הארגון הצבאי הלאומי בוכה בפומבי... בכי מזעזע אך אינו מוליד דבר. הצחוק הוא פורה הרבה יותר מהבכי. ואת הצחוק החזק, המרעיד אויבים – את הצחוק הזה לא למד מנחם בגין מגיבורו של ז'בוטינסקי ואין השלט "מורי ורבי'' מועיל ולא כלום. ולא במקרה צירפתי לכאן את שמו של ז'בוטינסקי. בשעת הנאום הרגשתי ואמרתי וחזרתי ואמרתי : ז'בוטינסקי לא היה מגיב בבכי. בשום פנים ואופן. הוא היה ממין הפלדה באמת. ובשום פנים ואופן לא יוכל מנחם לטעון: ראש בית''ר עמד על גבי ונתן לי את הפקודה : בכה! ואילו היה מאזין בכל נפשו לרוחו של ראש בית"ר, היה ודאי שומע אם לא קול מגנה את הפטריוטיות הזו, הרי לפחות קול עמוק וחזק: נשוך שפתיך והחרש עד יבוא יום''. במאמרים שפורסמו ב''סולם'', אלדד וכותבים אחרים תקפו הרבה פעמים את תנועת החרות. הם טענו, שהיא חסרת חזון, מתכחשת לתפקידה המהפכני ועוסקת בעניינים שוליים במערכת הפרלמנטארית. במאמרו ''בן-ערב, בן-נצרת ובני (לז'בוטינסקי)'', שפורסם ב''סולם'' באב תשי''ט לקראת הבחירות לכנסת הרביעית, אלדד יצא נגד אלה שמוציאים את דבריו של ז'בוטינסקי מהקשרם ומצטטים חצי פסוק, וגם ניסה לדמיין מה הייתה עמדתו של ז'בוטינסקי אילו הוא חי בשנת 1959 בתנאים של מדינת ישראל בגבולותיה דאז. אלדד כתב: ''בימים אלה ניתן פרסום רב לשתי שורות משירו של ז'בוטינסקי: שם ירוה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני. כל אלה מבין תלמידיו, או ליתר דיוק יורשיו של ז'בוטינסקי, שפשטו בין הערבים הבדווים שבנגב והעירונים שבנצרת, כדי לצוד קולותיהם, מעלים ציטטה זאת בהוכחה לתורתו הדימוקרטית העמוקה של רבם וכמובן לשאיפתם להגשים במדינת ישראל תורה זו... השימוש בשתי השורות הנ''ל משירו של ז'בוטינסקי לצורך רכישת קולות לבחירות איננו פסול כשלעצמו, אך הוא פסול כסילוף כוונתו האמיתית של ז'בוטינסקי, ככל חכמת הציטאטות במקוטעין... כל מי שמכיר את כתבי ז'בוטינסקי וחושב מחשבת-יושר ומדבר ללא-צביעות יכול לחבר – בלי ההברקה הפובליציסטית החד-פעמית – מאמר מלא של ז'בוטינסקי למעמד הערבים במדינת ישראל בתנאי היום. ז'בוטינסקי ריאליסט היה ותקדימים היסטוריים חביבים היו עליו. בהם השתמש לא פעם להנמקת תביעתו לפנוי היהודים, שאף היא נראתה בעיני פסבדו-הומניסטים ופסבדו-דמוקראטיים כתביעה הפוגמת את עקרון זכויות האדם. ז'בוטינסקי היה מוכיח היום בהגיון ברזל שלו שאין כל דמיון בין המיעוט הערבי במדינת ישראל והמיעוטים הלאומיים בארצות האחרות. הניסיון ההיסטורי הוכיח שאין פתרון בשוויון זכויות אישי וקיבוצי-לאומי לגבי מיעוט של אירדנטה, מיעוט שמעבר לגבולות המדינה הנדונה ישנן מדינות בעלות אותה לאומיות של מיעוט. שאיפות טריטוריאליות ושאיפות ליכוד לאומי הופכות את בעיית המיעוט למוקד מלחמה ומיטב הזכיות ואף זכויות-יתר לא יועילו... אולם תלמידי ז'בוטינסקי אינם רשאים לעשות שימוש רע בשתי שורות משירו ולפרשן במקוטע בהתאם לצרכי השעה האמתיים או המדומים. אותם דברים על שפע ואושר, ועל צדק וישר בין בן-ערב, בן-נצרת ובני, הם חלק אינטגראלי ומכוון של שיר שתי גדות לירדן... ואותה מלה קטנה בראש השורות המצוטטות ''שם'', אף היא ברורה למדי, וה''פה'' של מדינת ישראל הוא רחוק מאד מאותו ''שם''. ''שם ירווה לו בשפע ואושר''. ''הירדן הירדן באמצע'' הוא הציר שעליו סובב של השיר, אך אין מדינת ישראל סובבת עליו. לגבי מדינת ישראל הירדן אף איננו גבול, לא כל שכן באמצע, כחוט השדרה. רק מי שעמוד השדרה המדיני, השפע והאושר הם פועל-יוצא מ''דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני''. וישנה אזהרה: ''תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל ירדני''. ומה מתרחש: הדגל איננו מתנוסס ואינו מטהר את שתי גדות הירדן והימין-מכרכר או מכרכרת סביב לבוחרים ערביים ובא להגשים מכל השיר שתי שורות בלבד, שבקיטוען – משמעותן מסתלפת. אדרבה: אתה שומע שוב ושוב הבטחות שאין חלילה כוונה לכבוש בכוח את הארץ כולה, כי אם ל''אחד בדרכי שלום''. אלה הם כמובן או דברי אווילות או דברי צביעות. מכל מקום ז'בוטינסקי לא היה מתחמק על דרך זו. ז'בוטינסקי דיבר תמיד על ''קלפים גלויים'' ביחוד לגבי המטרה הסופית ללא רמיית אחרים וללא אשליה עצמית''. במאמרים שהוזכרו לעיל, אפשר לראות שאלדד העריך מאד את ז'בוטינסקי וראה את פעילותיו ומשנתו כהכרחיים לתהליך היווצרות המחתרת והמלחמה נגד שלטון זר, שהביאה לגירושם של הבריטים ושחרורם של חלקים מארץ ישראל. יחד עם זאת, אלדד לא הסתיר את חילוקי הדעות שהיו לו עם ז'בוטינסקי וטען שהמרידה בו הייתה הכרחית להשלמת אותו תהליך של בניית המחתרת הלוחמת. כמו כן, אלדד עשה הבחנה ברורה בין זאב ז'בוטינסקי ותנועת החרות של בגין. ולסיום נביא דברים שאלדד כתב על ז'בוטינסקי בתוך רשימת הביקורת על ספרו של יוסף ב. שכטמן ''זאב ז'בוטינסקי. פרשת חייו'', שפורסמה ב''סולם'' באב תש''ך. ''הוא היה הענק, הגניוס של העם היהודי בין שתי מלחמות העולם. והייתה זו הטרגדיה שלו, ואיום מזה, הטרגדיה של העם היהודי, שלא הוא היה מנהיגו הרשמי של העם היהודי ואת מרבית כוחותיו נאלץ לבזבז על המלחמה הפנימית, שניצח בה – אחרי מותו – ואיום מזה, אחרי השמדתו של שליש האומה ומיטב האומה מבחינה איכותית. אילו ניתן לו להקדיש כוחות אלה למערכה החיצונית בלבד ההשמדה הייתה נמנעת, תהליך השחרור היה מתקצר באותן שבע שנים מכריעות 1940-1933, שלמענן נוצרה הציונות ואשר בהן נאלץ הוא לעמוד בחזית השנאה הפנימית הרודפת עד דם-אחים...''.
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||||||||||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
