הוא הולך מכופף ונבוך במקצת;
קומתו לא גאה כמפעם,
וכובעו האפור נח נטוי על הצד,
ומציץ מעיניו הזעם...

כבר ראינו אותו בימים אחרים:
הוא היה אז הדר ועטרת...
ועתה צעדיו בבלבול נגררים,
וארשת פניו חיוורת.

אזיקיו על חגור, יתומים בלי עציר,
אלתו בלי שימוש מתנדנדת,
בעודו מפטרל בבדידות על הציר,
ואיתו אין אפילו ניידת...

כי ידיו עוד ריקות, ועירו רחוקה,
ועודו מקלל את כל אלה,
שבגלל אפסותם הכמעט מצחיקה
הוא רודף אחריי בני סלע.

***

כי רגיל הוא ללחום באויבים אחרים,
כי רגיל הוא ראשים לפצח,
כי מולו מתייצבים רק עשרות נערים,
ואותם הוא רגיל... לנצח.