למרות שהימים מתחילים להתארך, טבת הוא הקר והחשוך שבחודשים. שלכת מסביב. אין חגים, אין חופש ואין נופש. יש האוהבים תקופה זו, המקבלים את המציאות האנושית: "אדם לעמל יולד". ויש הנהנים מההתכנסות פנימה הביתה.

אך לרבים זו אינה תקופה פשוטה. אין לאן לברוח, אין אירועים המסיחים את הדעת. נותר לנו להסתדר עם עצמנו עם החיים הנבנים בבית, פנימה. מובא (בני יששכר לחודש טבת) שחודש טבת הינו החודש להתגבר על מחשבות נפולות מבפנים. רגשי אשם, נחיתות, דיכאונות, ובעיקר כעסים. אין הארה חיצונית וצריך להשקיע. בטבת כמו העצים העומדים במערומיהם, גם אנחנו מול עצמנו חשופים ופגיעים יותר מתמיד. בחודש הזה אנו נדרשים לאורך רוח, כשניתנת ההזדמנות לצמוח מתוך המציאות עצמה, להתמודד. נגלה תובנות וכוחות לא בהכרזות ובהבטחות, אלא במעשים יום יומיים קטנים. בטבת צפים מה"בוידם" כל אותם עניינים "קטנים" הנוגעים לרגש, לציפור הנפש, והמבקשים פיתרון. זה הזמן להשקיע בינינו בשיחה, בהקשבה פנימית, ובנתינה. כדאי לנצל את החודש הקר הזה שזקוקים בו להרבה חום (מגילה יג א). בתקופת היגיעה השוחקת העניק לנו הבורא מתנה גנוזה, שבת שמה.

בימי אור וחג השבתות "נבלעות" מעט, לעומתם לשבתות החורף חמימות מיוחדת, על רקע אפלולית השגרה. נוצרת אינטימיות שכדאי לנצלה לגדילה מבפנים, במיוחד בין בני זוג. 

כל מהותה של השבת זוגיות. "אמרה שבת לפני הקב"ה: לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג? אמר הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך"(ב"ר יא ט). השבת מבקשת לצאת מבדידותה, מבקשת בן זוג, והמענה הוא קשר עמוק, שימתיק, שיחמם ויפיח חיים. 

השבת נכנסת עם הדלקת הנרות, "משום שלום בית" (שבת כג). מתוך שגרה איננו חשים בעוצמתם של הנרות המבטאים את הקשר הזוגי. חז"ל החשיבו את הנרות לעיקר. רק בעבור נרות הורו לנו שמי שאין לו, יחזר על הפתחים, ובלבד שידליק.  

רגע ההדלקה הוא רגע משפחתי של קירוב ואהבה. אנרגיות שהתפזרו במהומת השבוע שחלף יאספו חזרה אל הנפש, והיא תבקש "תשכן שכינתך בינינו" ובהמשך תפיל תחינתה "זכני לגדל בנים ובני בנים..." וגם הוא יבקש בתפילת ערבית "ופרוס עלינו סוכת שלומך", ויקפיד לומר בכניסתו הביתה "שבת שלום".

חז"ל הסבירו לנו שיש להדליק כי אם יהיה חשוך ייתקל בחפצים, ויופר שלום הבית (שבת כג). הנרות מפיצים אור היוצר מערכת הרמונית בהירה שבה רואים את הכל יחד. (בחושך כל דבר נפרד לעצמו.) והיום? כשאור החשמל מאיר באור בהיר ויפה את הכל? האם עדין נדליק נרות "משום שלום בית"?

החשמל מאיר לנו את צורתם החיצונית של הדברים. אך בנר גנוז אור פנימי המגלה סוד, את סוד השייכות הפנימית הנשמתית (בני יששכר מאמר השבת ג). "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ כז). הנר מבטא את הגנוז "בחדרי בטן", את הפרטי, והמיוחד רק להם.

בתוך שמה של האשה מצוי בטבעיות האש (אותיות א,ש,). באישיות שלה רצף של אש, אש של אהבה ומסירות. הזהר אומר: "היא צריכה להדליק הנר בליל שבת בהתעוררות אש האהבה כלפי בעלה" (תיקוני זהר לא א). היא תדליק את הנרות המהבהבים כלפי מעלה, בטבעיות מתוך השתוקקות אל המקור. היא כמו הנרות, פונה כלפי מעלה מתוך אמונה, לכיוון שורש נשמתם. היא תזהה ותלבה באהבתה את נרו המיוחד של בעלה, את אורו המיוחד של הבית. בחוץ השמש כללי ומאיר לכולם בשווה. בחוץ אנחנו במבחן תמידי וקובעים ההישגים וכוח הזרוע. אבל בבית פנימה טמון פוטנציאל רוחני אדיר, סודי, שזר לא יבין בו. בבית מצוי אור נשמתם שלהם, שאינו תלוי באיש, שלהם בלבד. "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא יז)  זמן שנפש נוגעת בנפש. היא תטפח אור זה, תתחום אותו ותבנה סביבו בית.

והוא? היכן הוא כשהיא מדליקה? שומע את החדשות האחרונות? מצחצח נעלים? או שמא רץ למקווה? כשהיא מדליקה את הנרות, מקומו על ידה (בית גנזי לשבת עמ' רעא). הרי גם בשמו איש מצוי האש,  המאפשר את החיבור ביניהם. אבל בניגוד לאש הרצופה שלה, בתוך האש של האיש (בין האות א לאות ש) האות י (המסמלת את החכמה) הממתנת. האש שלו יותר שכלית ובשליטה. מבעוד יום הוא יכין עבורה את הנרות כדי שיהיו נוחים להדלקה (משנה ברורה רסג יב), כי הנרות הם של שניהם כאחד.

בחז"ל מצאנו שהאיש הינו שותף מלא בהכנות לשבת. ולכן מבעוד יום הוא ישאל את בני ביתו (זו אשתו) "בניחותא ובלשון רכה" (שו"ע רס ג), "הכל מוכן? אפשר לעזור? עוד מעט שבת..." או בלשון חז"ל: "עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר"(גיטין ו).

וכך בתפר שבין שישי לשבת, הרוגע והחום שלו יאזנו את הלהט שלה. חכמינו לימדו אותו ברגעי המתח את סוד השליטה העצמית (הניחותא), והרוך (הלשון הרכה). וכאשר הוא מעשי תוך כדי "ניחותא ולשון רכה"  מתעורר אצלה רגש טוב, המאפשר לה להדליק מתוך "אש אהבתה".

בשקט ובעדינות רבה, חז"ל מובילים אותנו לאורך השבת. בין השיתין הם רוקמים את חיי הנישואין שלנו, מתוך קשב רב והבנה לנפש. 

וכמו שבחורף שורשי העצים מכוסים מן העין אך מתעצמים מבפנים, מתמלאים בכל טוב, גם אנחנו נתכנס הביתה נתעצם מבפנים, מכל הטוב הגנוז, לקראת ימים שטופי אור גלוי שעוד נכונו לנו.

*נחמה גרוס היא מרצה בנושאי זוגיות ומשפחה על פי הפסיכולוגיה שבמקורות ישראל, יועצת אישית, ומטפלת זוגית מוסמכת. טל:02-9973883
                         

תגובות

הוסף תגובה חיפוש

הוסף תגובה
שם:
דואל:	אל תשאיר אותי מעודכןהשאר אותי מעודכן
כותרת:
אנא מלא את קוד האנטי-ספאם שאתה רואה בתמונה.

Powered by !JoomlaComment 3.26

3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved."