קהילה אמונית - מטה צפון- עמונה הופכת למיתוס- תשובות קוראים

מטה צפון- עמונה הופכת למיתוס- תשובות קוראים

שבתאי שירן
ו שבט התשסז 25.01.2007

דבר העורך.

בתחילת השבוע שאלנו את הקוראים שלנו "האמנם הייתה עמונה הישג?"

מתוך התשובות עולה קול ברור וחד משמעי "כן, עמונה היתה הישג", למרות המכות שספגנו, למרות סיכון הנפש, למרות הבתים שחרבו, עמונה הייתה הישג.

שנה אחרי, פצעי הגוף החלימו, נראה שאלימות עמונה הותירה פחות פצעי נפש מאשר הפינוי השקט של הגוש.

שנה אחרי, זכרונות הפוגרום שתפסו כותרות בחדשים הראשוני נמוגים בעבר ומול עיננו נבנה מיתוס של גבורה יהודית, גבורה המתבטאת במסירות נפש מחד, תוך משמעת עצמית מאידך.

רשות הביטוי לכותבים.

שבתאי

_______________________________________

חברים יקרים.

כתושב עפרה, באתי לעמונה בלילה שלפני העימות הגדול.

היתה לי הרגשה שעומד להיות כאן עימות מיותר, ושהעמדת המאבק כאן כתקדים לעתיד ההתיישבות ביו"ש כולה היא מזיקה ומסוכנת -

שהרי מן הסתם השוטרים ינצחו, ואז תיפרץ הדרך להדרדרות מסוכנת.

באתי, ראיתי את ההכנות, וחזרתי הביתה, מקווה שהעניין ייגמר בפשרה כלשהי.

למחרת השקפתי מרחוק בחיל ורעדה על המתרחש. מביתי עודכן אתר המאבק באמצעות חבר מעמונה שלא יכל לשאת את החרפה של יהודים רומסים יהודים.

די מהר הבנתי שטעיתי: שהמאבק הזה היה חשוב, גם מהותית וגם נפשית-ציבורית.

שבעמונה הבהרנו שאנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו אומרים, ושאם שם המשחק הוא כח אז גם אנחנו מוכנים להפעיל אותו.

אני לא מאמין בכפייה אלימה, אבל אני גם לא מאמין בפייסנות כשזו מתפרשת לא נכון - וזה מה שקרה בגוש קטיף.

עד היום אינני יודע אם היה צריך לפרוץ את הגדרות בכפר מימון. קל לצעוק נגד מי שהחליט מה שהחליט, אבל אינני מקנא במי שהיה צריך לעשות זאת.

ולמרות עמדתי זאת, המתונה, אני בטוח היום שעמונה היתה צעד נכון - ובעניין זה צריך פשוט ענווה ללמוד מן המציאות.

יואב שורק

עפרה

_______________________________________

יש להתיחס לעמונה בשני מישורים: המישור הערכי העקרוני והמישור התועלתני.

במישור הערכי והעקרוני, אין ספק שאלה שהתיצבו בעמונה כדי להגן על המבנים עשו את הדבר הנכון. איני נכנס עכשיו לשאלה האם צווי ההריסה היו "חוקיים" או לא, שהרי אנו חיים במדינה בה לצדק אין ערך ואפשר לבצע כמעט כל עוולה באמצעות החוק. מטרת צווי ההריסה שהוצאו בעמונה לא היתה אכיפת החוק אלא לשמש כתירוץ עצמי של מערכת שלטונית הרואה את עצמה מוסמכת לפגוע הן בזכויות יסוד והן בעקרונות ציוניים ויהודיים יסודיים. במציאות זאת המעמד החוקי המדויק של אותם מבנים הוא נושא שולי; מטרת המבצע מטעם השלטונות היה להכשיר ולקדם מדיניות פסולה מיסודה, שחובה להתנגד לה. המשטר הישראלי אינו המשטר הראשון בהיסטוריה המעגן את הפרות המוסר והזכויות שהיא יוזם בתוך חוקיו. יש להתאבל עליו אך אין מקום להתרגש מהשימוש שהוא עושה, מעשית ותעמולתית, במונח "חוק."

ברור לי כי ההתנגדות היתה חייבת להיות פסיבית וללא אלימה. היתה אלימות של מיעוט, ויש להצטער על כך. "קבוצת יצהר" עזבה את המקום יום לפני הפעולה, ויש לברך על כך. הסיבה פשוטה: יהודי לא מכה יהודי. נקודה. לדעתי, אסור להשיב מלחמה שערה גם כאשר המשטר הישראלי תורה לקלגסיו לפתוח עלינו באש ותהרוג בנו, אופציה שהיא סבירה מאוד. כשמדובר ביהודים אחרים הפועלים בגלל שקיבלו פקודות מהממשלה, עדיף להיהרג ולא להרוג. לעניות דעתי הכלל "הבא להורגך השכם והורגו" אינו חל כאן. אי אפשר לנצח

את הצבא או את משטרה עם הכוח האלים שלנו, אפשר רק לנצח אותם באמצעות הכוח האלים שלהם. ההשלכות לעם ישראל מהתפתחות מלחמת אזרחים מזוינת נוראה פי כמה מההבלגה, במיוחד כששמים לב-ולנושא זה אדרש מיד-להשלכות המעשיות הצפויות מההבלגה.

ברמה המעשית והתועלתנית עמונה חשפה את החולשה המבצעית והמוסרית של המשטר הישראלי ובכך הפך לנצחון מרשים של המחנה הכתום. כדי למלאות אחרי הכללים של עצמם, כדי לשמור כראוי על זכויות המתנגדים כפי שהם עצמם דורשים בחוקיהם, הישראלים היו צריכים להציב בעמונה כ-12-15,000 שוטרים (יחס של 4:1). הם היו צריכים לעשות את זה בכל פינוי או הריסה של כל נקודה. לא היו להם המשאבים לעשות את זה-לא פיננסיים, לא ארגוניים, ולא כוח הרצון. גם אצלם התנתקות זה לא דבר שעושים כל יום. לכן הם הביאו 1700 יס"מניקים ונתנו להם הוראות, לא לפנות אלא להרביץ ולפזר. התוצאה היתה רעה מאוד מבחינת יחסי הציבור, ועוד יותר מבחינת הסריטה בתודעה של אדוני הקלגסים בצבא ובמשטרה. הדבר האחרון שהצבא רוצה עכשיו הוא להיות אחראי לעוד עמונה. אצל המשטרה הסלידה מפני הפקודה היא כמעט באותה עוצמה. אני מניח שלליצנים כמו פרץ ואולמרט חסרים המעמד והסמכות לפקד על עוד עמונה-הצבא והמשטרה ידאגו שהפקודות פשוט יתמסמסו. ואם לא, אזי הנזק לתדמיתם המעורערת יהיה חמור פי כמה מאשר בעמונה עצמה. כמעט אני מפטיר, בעקבות צ'ה גבארה המהפכן הקובני, "שתים, שלוש עמונות, עמונות רבות." כמובן תחת רודן אחר, ברק או קפלינסקי, הנכונות יכולה להיות אחרת-אך אם נהיה חכמים, התוצאה לא תשתנה. בשלב זה כדאי לנו, כחלק מהמאבק, להקריב פצועים ובתים הרוסים על מנת לערער את הסמכות המוסרית של הממסד הישראלי בעיני היהודים בארץ ישראל. מטרת ערעור הסמכויות אינה מניעת גירושים בלבד, אלא חלק ממשחק הרבה יותר גדול: להדיח את הישראלים מהשלטון ולהפוך את המדינה ליהודית.

יצחק קליין, מעלה אדומים

_______________________________________

ארץ ישראל ניקנת ביסורים ולכן יישר כח גדול לכל אחד ואחת שהיו בעמונה והשתתפו במאבק. אנו לא נוותר על שום חלק ושעל מארץ ישראל הקדושה. ונכון שהמחיר הוא מחיר יקר.

אבל אל לנו להתקפל אלא להתחזק מיום ליום בכל הקשור לא"י. ואני חושבת ומאמינה שהשאלה צריכה להיות מופנת לכיוון אחר, האם אחרי עמונה הממשלה תגיב שוב כמו שהיא

הגיבה בעמונה? האם היא מוכנה לכך? ואם התשובה היא כן. קו"ח שאנו יותר מוכנים כי כגודל הרישעה גודל הגבורה, האמונה הנכונות והנחישות. ואם אתה יושב ואומר היא תמימה

לא מבינה זה אומר שעליינו להתחזק יותר בכל הקשור לקשר עם א"י.

בניה וינברגר

_______________________________________

האמנם, היתה הצדקה לספוג אלימות נוראה כזו בגופינו במאבק על א"י ?

האמנם, היתה עמונה הישג?

המאבק על ארץ ישראל=כל מחיר !!

אבל המאבק על""מדינת"" ישראל-לא !

ולכן צריך לעמוד על ההבדל-ולהתחבר אל השורשים האמיתיים-על אף שהזיוף החזיק 50 שנה לערך.

בברכת משיח NOW!!

טל גונן

צפת

_______________________________________

עמונה מחקה את חרפת הפסיביות , הבכי, התחנונים ,הממלכתיות,של הכתומים בזמן חורבן גוש קטיף

ברור מאד שרק בכוח מנצחים אויב, אם אי אפשר בתחבולות. אויב הוא כל מי שרוצה לגרש יהודים ב/מ ארץ ישראל, בין אם מדובר בערבי או ביהודי.

כשזה יהודי, המעשה של הגרוש הרבה יותר גרוע

ברור מאד שאם ינסו פעם נוספת לגרש יהודים בארץ ישראל עלינו להגיב בהתאם.

מרים בר יוסף

שדה אילן

_______________________________________

לא נראה לי שפעילים מעכו כקבוצה יאבקו בחירוף נפש

אולי בודדים יעשו זאת ביוזמה אישית

מולי כהן

עכו

_______________________________________

לק"י

בתור מי שהיה שם גר בעפרה וגם חטף מכות יחד עם כל הילדים אני חושב שזה היה הכרחי ולהבא צריך להיות מוכנים גם לתת מכות חזרה

אם המשטרה תשתולל

הלקח העקרי הוא מצלמות הרבה מצלמות כי בלי המצלמות לא היינו חוזרים משם חיים

אליצור סגל

ירושלים

_______________________________________

שלום וברכה

אני יודע שמה שאני עומד לכתוב עכשיו יבהיל, יכעיס ויקומם. יהיו גם מי שיאשימו אותי שאני סוכן שתול וכו'. נו טוב, שיהיה. אבל לפחות שיהיה כתוב באיזשהו מקום שאמרתי את מה שאני מאמין בו, ולא שתקתי כאשר נשאלתי באופן מפורש. אם להיתלות באילן גדול, היה זה הרב קוק זצ"ל שאמר כי הוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק...

גירוש קטיף וצפון השומרון והריסת עמונה (ובפרט בדרך שבה הדבר נעשה) היו פשע נתעב. פשע, דהיינו מעשה בלתי חוקי באופן קיצוני הדורש ענישה מחמירה במיוחד. אני מדגיש זאת כיון שבעיני העובדה שהפשעים הללו נעטפו באיצטלה פסאודו-משפטית ובהליך "חקיקה" בגוף מסוים המתכנס לעתים בבניין רבוע בגבעת רם בירושלים, אינה כלום. אין בעולם גוף המוסמך להורות על פשעים כאלה, גם אם הוא קורא לעצמו "פרלמנט", "בית משפט עליון" או כל שם וכינוי אחר.

מהקביעה הזו, המבטאת את תמצית אמונתי בעניין זה, נובע שהן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה החוקית, כל מעשה המיועד למנוע את הפשע הנתעב והנורא הזה ראוי וצודק הוא,

מתוך הגדרה, למעט מעשים קיצוניים מאוד שתועלתם המעשית במניעת הפשע אינה וודאית. אינני משפטן, אבל לדעתי הלא-מקצועית, גם הפעלת כוח קיצונית במיוחד כלפי הפורעים הייתה במקרה זה חוקית בהחלט, ונובעת מחובתו הבסיסית של כל אדם להגן על חייו, משפחתו ורכושו ומעקרון הערבות היסודי של כל ישראל וחובתם למנוע מעשי פשע כלפי אחיהם. כאמור, להחלטות ה"כנסת" ו"בית המשפט העליון" אין שום משמעות והן חסרות כל משקל בהכשרת הפשעים הללו, גם אם מני מזוז חושב אחרת. יש להם (אולי) יותר כוח,אין להם שום סמכות!

בגוש קטיף הלכו אחינו לגירוש ללא התנגדות של ממש, פרט לבכי, דמעות וצעקות, בעוד שחובה הייתה מוטלת עליהם לנקוט בכח ולגרש כל פורע וקלגס. ייתכן והיה אפשר להתיר להם "נוהל מעצר חשוד" כלפי הפורעים השחורים, אבל לדעתי זה היה מיותר וצריך היה להתייחס אל שחורי המדים שבאו להחריב עשרות יישובים בדיוק כפי שהיינו מתייחסים אליהם אילו שפת אמם הייתה ערבית. אם הגנת הארץ היא מלחמת מצווה, אזי לדעתי, (הצעיר באלפי ישראל), אין נפקא מינא בין הגנה מפני פורעים גויים הבאים להחריב את ארצנו ולגרשנו

ממנה, לבין הגנה מפני בוגדים מרשיעי ברית מזרע ישראל.

אלא שזה לא קרה, לדיראון עולם ולכלימת עולם לנו ולבני בנינו.

מבחינה זו עמונה לא "גאלה את חרפת הגירוש" כיון שלא היה שם שום דבר חריג ביחס למאורעות גוש קטיף. חטפנו מכות וזהו. הקלגסים היו יותר אלימים, יותר "נחישות" ופחות "רגישות". זה הכל. שום יהודי נאמן לא איים איום של ממש, כאן וכאן לא היו המונים שהתנפלו בסערה על קריית הממשלה בירושלים כדי להפיל את המשטר ולכונן משטר מהפכני במקומו, לתקופה מוגבלת עד להחזרת השלטון לעם אחרי שהפושעים יבואו על עונשם, כפי שהיה קורה בכל עם שפוי ולא גלותי שממשלתו הייתה מחליטה לבגוד בו ולגרשו מאדמתו.

מי שקרא עד כאן עלול לחשוב שאני מטורף צמא דם. ההיפך הוא הנכון. אני עלול להתעלף למראה קטשופ. ייתכן ובראיה רציונאלית קרה צריך היה לרסן את ההמונים בהתחשב ביחסי הכוחות (צבא הפורעים בכל זאת חזק יותר, ואין להוציא מכלל אפשרות שהיה מנצח גם בעימות מזויין). אבל, ריבונו של עולם, איזה עם עבדים נרצעים אנו אם לא היה אף "מטורף"שפשוט "לא שלט בעצביו" מול הפשע? אפילו פנחס אחד לא קם מתוכנו? אפילו לא הרשל גרינשפאן אחד? לאן נוליך את הבושה?

שום בסטיליה לא נפלה בירושלים. לכן אין בעיני שום משמעות מיוחדת לעמונה.

כל טוב.

מרדכי שוורץ

_______________________________________

שבתאי, שלום

תשאל את יהואר גל האם הבדואים בנגב שואלים את עצמם שאלות דומות. להם ברור ללא שום ספקות כי יאחזו בנשק חם, אם מישהו ינסה להוריד אותם מהשטחים שעליהם השתלטו בניגוד לחוק!

רק אנחנו שואלים שאלות על זכותנו על אדמת ארצנו, כי התשקורת והממסד המושחת הצליחו במשך 20 שנה לעורר את הספק באשר לזכותנו על אדמת המולדת.

אין מחיר יקר מדי להגנה על מולדת, יש רק לנקוט בצעדים נחושים המתבקשים להגנה על אדמתנו.

זו כבר לא שאלה של גבולות. זו שאלה של להיות או לחדול: בשטחים שמהם נסוגונו, השתלטו החמאס והחיזבאללה.

אגב, מול החרדים ומול הערבים בישראל, הידועים בנחישותם, כוחות הביטחון אינם מעזים לפעול!

בברכה,

קטי כהן

גבעת שמואל

_______________________________________

מה קרה בין האיפוק של עצמונה לבין ההתפרצות של עמונה?

א. בצאתנו מגוש קטיף

עם כל הכאב הנורא, הבכי המתמשך, הבגד הקרוע, והתסכול על כשלון המאבק, יצאו רבים מן הגוש החרב בתחושה מרוממת משהו, מעין אמרתו של רבי מנחם מנדל מקוצק: "אין יותר שלם מאשר לב שבור". ברוח ימי 'בין המצרים' עד תשעה באב, ובהשראתו של יום ט"ו באב, נשמעו קולות שאמרו כך: איבדנו את הארץ ובית המקדש השני חרב בגלל אותה 'שנאת חינם' שהביאה למלחמת האחים שהחריבה את הבית השני. בגוש קטיף עמדנו במבחן. עמדנו בסיטואציה דומה להפליא, ולא נכשלנו. וזאת בהשראת דבריו של הרב קוק (אורות הקודש ח"ג

עמ' שכג): ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם.

אולם תחושה מרוממת זו התחלפה עד מהרה בתחושה מעיקה של תסכול עמוק; תסכול שבא כתוצאה מן הדברים הבאים:

* אפס הישגים. החברה הישראלית קיבלה את האסון שלנו בקלילות. החשש מפני מראות קשים לא התממש. הפינוי עבר בקלות. המסקנה היתה אחת: אם כך, נעשה את זה עוד פעם ביהודה ובשומרון.

* המסר הערכי לא עבר. תושבי גוש קטיף נשארו בבתיהם עד לרגע בו גורשו. הם נשארו שם למרות איומים חמורים על כך שיאבדו את רכושם וחלק גדול מן הפיצויים שלהם. בהתנהגותם הם לא ביטאו מאבק, אלא עמדה ערכית. אבל נראה היה שאיש לא קלט את המסר. איש לא הבין את האמירה הערכית. אפילו האיפוק שגזרו על עצמם לא זכה להערכה. את פרס "איש השנה" קיבל דווקא מי שהיה מוכן לגרש אותם מביתם בכל מחיר, גם אם יידרש ממנו להפעיל אלימות: אלוף פיקוד הדרום, דן הראל. סקר דעת קהל הראה ש-50% שונאים את המתנחלים.

* אדישות, אטימות וניכור. בניגוד לחוויות חזקות של אחווה שליוו את הימים הקשים של הגירוש, ראו המגורשים כי סבלם הנורא לא נגע ללבה של החברה הישראלית. לא פעם ולא פעמיים נשמעו המילים. "מה אתם רוצים? זה בסך הכול מעבר דירה...", ולפעמים נשמעו דברים חמורים הרבה יותר, שביטאו קשת של התייחסויות שנעה בין ניכור ואדישות לבין שנאה ושמחה לאיד.

* אובדן הכבוד. הקלות הבלתי נסבלת בה נפל הגוש כולו - למעשה, תוך יומיים. התחושה ש"יצאנו בלי מאבק", "לא נאבקנו בכל הכוח". נכנענו.

לכך הצטרפה העלילה על החומצה שנשפכה, כביכול, בכפר דרום. רק לאחר חודשים ארוכים גילה "ערוץ 10" שהדבר לא היה ולא נברא. אולם הנזק כבר נעשה: גם לא נאבקנו בכל הכוח כי לא רצינו לנהוג באלימות, וגם האשימו אותנו באלימות. "גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מן העיר", תרתי משמע.

* ההתעללות במגורשים. עקורי הגוש נתקלו באינספור מחסומים ביורוקראטיים בדרכם לשקם את עצמם לאחר שאיבדו את בתיהם. הסיסמא "יש פיתרון לכל מתיישב" התגלתה כשקר ריק מכל תוכן. גם מי שפנה למנהלת מבעוד מועד (תוך שהוא משלם מחיר כבד באובדן הכבוד ובתחושה קשה של "בגידה") לא קיבל פיתרון ראוי. תושבים נדרשו להמציא תעודות של ילדיהם הבוגרים מתקופת לימודיהם בכיתה ג' (כאשר הכול היה "תקוע" במכולה) כדי להוכיח את זכאותם לפיצויים ונדרשו לכתת את רגליהם מעיר לעיר וממשרד למשרד כדי להביא אישורים שונים ומשונים שהמנהלת יכלה להשיג בעצמה במאמץ קל. התברר שבעוד שהעקירה הוגדרה כ"משימה לאומית", השיקום לא הוגדר כך. כך נשארו משפחות רבות בבתי מלון במשך חודשים ארוכים , כאשר בית מלון הוא המקום האחרון היכול להתאים למגורי משפחה בכלל, ולמשפחה עם ילדים בפרט .

* במקביל, נוצר משבר מנהיגות. חלק מן הציבור, וחלק גדול יותר מן הנוער, חש מרומה על ידי ההנהגה. לטענתו, ההנהגה לא באמת רצתה לנצח, מסמסה את המאבק והפכה את המסירות וההקרבה שלו למען המאבק לסתם הצגה לתקשורת.

למנהיגים, שטבעו את הסיסמא "יש לנו אהבה והיא תנצח" - סיסמא שהודפסה על גבי החולצות הכתומות - אמרו בני הנוער בסרקאזם מר: "בית שני חרב בגלל שנאת חינם; גוש קטיף חרב בגלל אהבת חינם". הגדילה לעשות נערה שהראתה את חולצתה הכתומה עם הקרע הגדול שקרעה בה ואמרה: "לא קרעתי רק את החולצה. קרעתי גם את האהבה".

וכלפי אלה שדיברו על "נצחון הרוח" במאבק הבלתי אלים בגוש קטיף אמרו בני הנוער בלעג: "מה משותף לנוה דקלים ולניו אורלינס? שהרוח ניצחה והבתים חרבו...".

ב. מצג שווא מבשר רעות

התחושה של חלקים גדולים בציבוריות הישראלית, שהגירוש מגוש קטיף עבר ב"שקט יחסי" אינה אלא מצג שווא. נוצרה אשליה שהמאורע היה קל ועל כן ניתן לעבור לסדר היום ולהמשיך הלאה. האמת היא הפוכה. דווקא השקט היחסי השאיר מטענים רגשיים חזקים ביותר שלא באו לידי ביטוי ולא נפרקו בשום דרך. אצל שני הצדדים, ובעיקר אצל המגורשים והציבור המזדהה אתם, נותרו משקעים קשים ביותר המאיימים להתפרץ . עלינו להכיר בכך שגם אצל המגרשים נותרו משקעים חמורים. מחקר מפורסם, של פרופ' מילגרם, הראה את הנזקים הנפשיים החמורים הנגרמים למי שפוגע בזולת על פי פקודה הנוגדת את מצפונו האישי, עד כדי אובדן השפיות .

העובדה שהטראומה ההדדית לא עובדה כראוי, לא בצד המגורשים ולא בצד המגרשים, הפכה לפצצה מתקתקת, המאיימת על שלמותה של החברה הישראלית . פרופ' אהוד שפרינצק פרסם סדרה של מאמרים ומחקרים על היתכנותה של מלחמת אחים. לדעתו, הסכנה גוברת כאשר מתרחש צירוף של שלושה גורמים:

1. עימות חריף על נושא אידיאולוגי הנמצא ב'ציפור הנפש';

2. תחושה של אחד הצדדים שהוא עומד "עם הגב אל הקיר";

3. תחושה של האזרחים הנאבקים שהרוב אתם.

כל הגורמים הללו היו קיימים בגוש קטיף, אך זכו לריסון. ההתפוצצות הראשונה התרחשה באירועי עמונה.

ג. מה קרה בעמונה?

לעמונה הגיעו כ-3,000 איש, רובם בני נוער. חלק גדול מאד מבני הנוער שהיו שם אלו אותם בני נוער שחוו על בשרם את הגירוש. ביניהם היו כ-200 בני נוער מגוש קטיף, כולל היישובים המתונים ביותר, כמו עצמונה, ואף בניהם של מנהיגים מתונים בולטים בגוש.

כ-90% ויותר באו מתוך מגמה להיאבק באותה צורה בה נאבקו בגוש, באופן פסיבי ובלתי אלים לחלוטין. אולם הקול שנתן את הטון באווירה שם היה קול אחר. ההנהגה, למודת ניסיון מר מן הכישלון הצורב בגוש קטיף, הכתיבה קו מאבק תקיף יותר; אם כי לא אלים. ובשוליים נשמע קול חזק שהשתמש במילים: "להסיר את חרפת גוש קטיף" . כל התופעות הרגשיות הקשות עליהן עמדנו בפרק הקודם באו לידי ביטוי אצל הנאבקים.

מאידך גיסא, גם המפנים באו בגישה אחרת. למרות שחוו הצלחה גדולה בביצוע של פינוי ללא אלימות בגוש קטיף, לא השכילו מפקדי הכוחות להשתמש בניסיון ה"חיובי"

שצברו כדי לשחזר את הצלחתם ולבצע את הפינוי ללא אלימות. במסגרת זו לא אנתח את הסיבות לכך, אם הדבר היה בכוונת מכוון , מתוך כוונה להפיק תוצאות כלשהן, או שנבע מעיבוד לקוי של הטראומה שעברה על המגרשים בגוש קטיף , אלא אצביע על התופעות כפי שנראו לעיניי .

בטבלה הבאה נשווה בין מה שהיה בגוש קטיף ("עצמונה", כמשל) לבין מה שהיה בעמונה, מנקודת מבטם של הנאבקים:

טבלה מס' 1 - הנאבקים

גוש קטיף (עצמונה) עמונה

רגשות: כאב תסכול

אחווה תחושת ניכור

אמונה בכוחה של האהבה אמונה בכוחו של המאבק

משתתפים: מאבק של משפחות מאבק של נוער

מנהיגות: המנהיגות הפורמלית רלוונטית

המנהיגות הפורמלית לא רלוונטית

מנהיגות שטח חזקה אוסף של מנהיגויות חלשות

תוצאה רגשית: כאב ותסכול כעס וגאווה

טבלה מס' 2 - בין שני הצדדים

גוש קטיף (עצמונה) עמונה

אינטרסים: משותף, למנוע אלימות יש מעוניינים באלימות

תקשורת: יש עם מי לדבר אין עם מי לדבר

מנהיגות: חופש פעולה מרבי לא ניתן לה כל מעמד

הידברות מתמדת העדר נכונות לכל הידברות

כבוד למנהיגים אלימות כלפי מנהיגים

חתירת הכוחות: לביצוע המשימה למגע ברוטאלי

קצב: יש זמן במהירות

אפשרות ל'הקפאת מצב' רציפות

הכוחות: צבא, משטרה כחולה, מג"ב (יס"מ בגיבוי) יס"מ (צבא בגיבוי)

מדיניות מוצהרת: נחישות ורגישות אפס רגישות

הבחנה בין קבוצות פגיעה ללא אבחנה

פינוי בנות: עלי ידי חיילות על ידי שוטרים גברים

הקפדה יתרה על צניעות פגיעות מיניות

סוף דבר

מכל הדברים עולה הסכנה החמורה לשלמותה של החברה הישראלית. החברה כולה עברה טראומה קשה שעדיין לא זכתה לעיבוד. אין להסיק מסקנות נמהרות מן הפינוי הבלתי

אלים מגוש קטיף - העקירה גרמה סבל נורא המעיק על מצפונה של החברה הישראלית, וגוררת עד היום השלכות רגשיות חריפות ביותר, שחלקן בא לידי ביטוי באירועי עמונה.

הרב עזריאל אריאל

_______________________________________

שלום לכותבים

המכתב שלכם הוא כפירה בעיקר!

לא נכון שלא היו עילות משפטיות לבעלי הנכס או למחזיקיו בעמונה.

עד כמה שאני זוכר גם השופט אליקים רובנשטיין ניסה להגיע לפשרה אבל צופצף על ידי הלהיטות להפיק את זוועת הדמים, גם חנן פורת קודם לכן הגיע להבנות.

הסיפור החוקי של המקום יש לשמוע מהרב יאיר פרנק, רב המקום ולא מסוכני שלום עכשו.

כיון שהמניעים היו אנטישמיים, מניעי השלטון והרצון היה להפיק את הפוגרום בכל מחיר קרה מה שקרה.

עמונה היא סמל הגאוה, האמת והנחישות מה היה לנו בלי עמונה . רק חרפת קטיף והמשך נצחון רודפינו. נראה לי שמי שלוחם למען חומש היום לא יכול להעלות שאלות כאלה שהן

מפגלות משלום פיגול ללא תקנה.

ברור הוא שעיקר החוק אינו נמצא במקום שמחפשים אותו אלא בתורת ישראל שנמסרה לידי זדים ממלכתיים.

הלל ויס

_______________________________________

לקחי עמונה

אריאל שרון שוכב ללא הכרה, אך רוחו הרעה חיה, בועטת ומנשבת במערכת הפוליטית, המשפטית, בצבא ובמשטרה, כשהשחצנות, הדורסנות, השקר והציפצוף על המוסר, החוק והדמוקרטיה הפכו לשיגרה.

אהוד אולמרט ויועציו ניסו לנצל את פרשת עמונה כהזדמנות קלה להוכיח כי הוא, הכתב של "במחנה", אינו פחות 'גבר' מהגנרל שצלח את תעלת סואץ. הספין נכשל לחלוטין וגרם לכך שכעת הוא מצטייר כאיש ששלח בדם קר את המשטרה לפוגרום ולמלחמת אחים משיקולי בחירות. הדחיה הקשוחה של תחינות מועצת יש"ע שגבלו בכניעה מוחלטת, הגבירה את הרושם של חוסר שיקול דעת ועשייה צינית של הון פוליטי בכל מחיר. המזל והאלגנטיות של הדורסנות של שרון אזלו, ואולמרט נדון להתמודד עם תוצאות האסון הרב תחומי ששרון הותיר - האסון הבטחוני, המדיני - עליית החמאס והחברתי - הניתוק מהציונות הדתית שעד לעמונה זלזלו בו.

בעמונה נקצרו בדמעה גידולי הניכור והשנאה שנזרעו ברינה ע"י הממסד בעקירה בקיץ. לציבור הכתום חדרה ההכרה שמדובר במזימה של השכבה השלטת להחריב עליהם את כל עולמם עד היסוד. כעת הבשילו תהליכי עיכול העובדה המרה שהצבא והמדינה שנתפסו כקדושים אינם אלא כלים הנמצאים בידיים חסרות אחריות והדוחקים אותו אל הקיר ואינם מותירים לו ברירה אלא להתגונן. הרגשות הללו יתורגמו להתרחקות מהתגייסות והתנדבות של הדתיים לצה"ל הודות לצמרת הקרייריסטית, חסרת התבונה וחסרת האחריות של צה"ל שאינה קולטת את מלוא גודל האסון שהיא מביאה במו ידיה על המערכת שעליה היא מופקדת.

השמאל הנוהג להסביר כי השנאה הערבית נולדה כתוצאה מהמעצרים והריסות הבתים המבוצעים ע"י ישראל, הגיע הזמן שיתחיל לייחס את התאוריה הזו גם למתנחלים. כעת, לאחר שגורשו, בתיהם נהרסו והם נזרקו ללא פרנסה וכבוד, הצמיחו שנאה עמוקה למערכות ולאנשים האחראים לכך. מי שחשב כי ההתנתקות הסתיימה, רצוי שיתחיל להפנים כי היא רק בחיתוליה.

פרעות עמונה עשויות לתרום לשלום בית במשפחת אולמרט שאשתו, בתו ושני בניו הם אנשי שמאל קיצוניים - "מחנה השלום". בנו, שאול, סרבן מילואים החי בניו יורק ובנו אריאל שלא התגייס, חי בפריס. יתכן שכעת יאלץ להחזיר ולגייס אותם לאחר שהמשטרה הוציאה מכלל פעולה בעמונה כ-2 פלוגות של חיילים עתידיים.

רבים שוכחים כי עוד לפני ההפסקה בעקבות החלטת בג"ץ, התחולל עימות בכניסה לישוב כשבנות שנשכבו על כביש הגישה נרמסו בכוונה ע"י סוסים. כך קבעה המשטרה את רמת השנאה ואת כללי המשחק לגבי ההמשך.

תקדים נוסף של התנהלות המשטרה היה הניסיון לבצע את ההריסה והמאבק בחושך. רק צו הביניים של בג"ץ שיבש את לוח הזמנים וחשף את השתוללות השוטרים לאור השמש.

איש לא הופתע מהאלימות המשטרתית לאחר שבמהלך הימים שקדמו הובלטה הגישה של כוחות ה"בטחון" בביטויים כמו "אפס סובלנות" ו"נחישות ללא רגישות". הרצחנות המשטרתית האפילה על ידויי האבנים שהתקבלו כפעולה הקרובה להגנה עצמית.

איך מצפים שיתיחסו לידויי אבנים, סלעים ובלוקים?

הופתענו לראות שהמשטרה מתייחסת בחומרה לידויי אבנים לאחר שהורגלנו ליחסה האדיש כשאנו נרגמים יום יום בכבישים ע"י הערבים. נהג המגיע לדווח למשטרה על ידוי אבנים מתקבל בפיהוק, השוטר ממלא בעצלתיים טופס לצורך פיצוי נזקי הרכב, כשאין לאיש כל אשליה שהמשטרה תחלום לנסות למנוע או לתפוס מישהו. אגב, ידוי אבנים על רכב מסוכן יותר כי האנרגיה של הפגיעה גדולה בהרבה עקב מהירות הנסיעה.

אין תוקף לדרישה לשמירה על החוק כשהמשטרה בעצמה דורסת אותו. הגוף האמור להשליט את החוק אינו יכול להיות בעצמו עבריין.

בכפר מימון היו 600 אנשי יס"מ בתוספת ל- 18,000 חיילים ושוטרים מותשים על סף התמוטטות. מולם היו כ-50,000 כתומים. מועצת יש"ע שחששה מעימות בתנאים העדיפים הללו תרמה לכך שהעימות הבלתי נמנע הזה יתרחש בתנאים גרועים בהרבה ולאחר שגוש קטיף וצפון השומרון אבדו. כנ"ל לגבי מקצה השיפורים באופקים.

העליה לקרקע בגוש עציון, ההתיישבות באיזור חברון - החל ממלון פארק וכלה בבית הדסה, הושגו בכפייה ומאבקים. קדומים הוקמה לאחר העליות לסבסטיה, עריכת חתונות ובריתות במערת המכפלה הושגו בכח כמו גם הזכות לקבור בבית הקברות העתיק בחברון. לא קיבלנו דבר במתנה ונאלצנו להיאבק על כל מילימטר.

זמביש וחבריו היו מעורבים בצעירותם במאבקים אלימים שבהם הופלו חיילים מסולמות בבית הכנסת אברהם אבינו בחברון, חייל נכוה בהפגנה סוערת במקום שבו בנויה כיום שכונת 400 של קרית ארבע ועוד. להם לא היתה מועצת יש"ע מעליהם שתנסה להגיע לפשרות. ההישגים שהיו למועצת יש"ע במקרים רבים שבהם נערכו עסקאות פשרה עם השלטון הושגו על סמך הידיעה שקיים מאחוריה שריר כוחני. ההימנעות ממאבק פיזי בארועי העקירה פירקה את המתנחלים מכושר ההרתעה הזה והפכה אותם למרמס. כעת קם דור חדש שלמועצת יש"ע אין כל שליטה עליו וניפץ את התדמית הפראיירית של המתנחלים. ראשי מועצת יש"ע נהגו בתבונה כשלפחות נמנעו מגינויים ודוקא חולשתם מול הציבור שאינו מציית להם באופן אוטומטי מעניקה להם באופן פרדוקסלי כח מול השלטון ע"י העובדה שהשטח לא יאפשר פשרות הקרובות לכניעה.

לפני העימות צוטט קצין שאמר כי לאחר היד הקשה שתונחת בעמונה יבוצע הפינוי הבא ע"י פקח, ניידת אחת, טרקטור ותו לא. היד הקשה נועדה לחסוך את הגיוס הענק, הכבד ללא נשוא, של אלפי שוטרים וחיילים בכל פינוי. תוצאות העימות השיגו את ההיפך הגמור. בפעם הבאה יהיה צורך בהרבה יותר כוחות, כאשר המוטיבציה של הכתומים בשמים. יאיר נוה מתכנן - ואלוהים צוחק.

ומעל הכל יש לציין לכל שבח את האומץ, המוטיבציה, המסירות והרוח של הנוער שחילץ את כל המחנה הכתום מהיאוש והחורבן הנפשי של ארועי הקיץ. הנוער הזה שצמד המילים "ארץ ישראל" מחשמלות אותו, לא בילה כנראה מספיק מול הטלוויזיה ובעקשנותו מסרב לקלוט כי ארץ ישראל יצאה מזמן מהאופנה במדינת ישראל.

אחד ההסברים לשם 'עמונה' הוא התצפית הטובה משם על רבת בני עמון. אם בעתיד יגיע עם ישראל לשליטה פיזית על הרי עמון יהיה זה הודות לרוח בני הנוער הללו רמוסי הסוסים, שותתי הדם ושבורי הגולגלות.

בעז העצני
קרית ארבע

_______________________________________

לדעתי, בהחלט ישנו הישג גדול מהפוגרום בעמונה, שם הצליח להיכנס לתודעה הישראלית שאוהבי הארץ מוכנים להקריב עצמם למען הארץ, ואני בטוח שבחדרי חדרים אולמרט מודה על כך שנאלץ לבטל את תוכניתו הנוראית. מכיוון שמהלך כזה יכול היה להוריד אותו לשפל המדרגה, שאגב, הוא הגיע אליו גם ככה...

השאלה היא האם בעת הצורך, יחזור המחזה של אלפי אוהבי הארץ מתקבצים כדי להגן על יישוב ופוגשים חיות אדם שמבחינתם גם הרג בא בחשבון... ובכן, דעתי היא שאם יקרה מקרה דומה,יש לעשות הכל שמספר אוהבי הארץ יהיה גדול הרבה יותר ממה שהיה בעמונה, וכך אני מאמין שלא יקרה מצב של שפיכות דמים כמו שהיה בעמונה.

שלא נזכה!!

ערן קופל- שדה אילן.

_______________________________________

לא השתתפתי בארועי עמונה (השתתפתי בנסיונות הכושלים למנוע את הגירוש מגוש קטיף).

אין לי ספק שארועי עמונה היו הצלחה, אבל זה בדיעבד, לא ניתן היה לדעת זאת מראש, או אפילו מיד לאחר הארוע.

צר לי על האלימות ועל כך שיהודי מכה יהודי, אך ארץ ישראל נקנית בייסורים.

בהצלחה במאבקים הבאים!

ד"ר עמיקם צור

קרית אתא

_______________________________________

למטה צפון שלום רב!

1. לא חיפשו להתעמת עם שוטרים או חיילים,

אבל החלטנו לחזור להיות נורמליים! זכותינו וחובתינו להגן על בתינו, משפחותינו וארצינו מפני הטירוף המתיוון!

2. הציבור הכתום פתאום הבין שאם יגיד את האמת שלו ללא מורא - אז גם ינצח.

בעמונה החלפנו דיסק, נטלנו את היוזמה לידנו ולכן מכאן ולהבא התחלנו לנצח! למשל בהדלקת הנרות בחומש.

3. המבחן הבא שלנו יהיה בחומש. קבוצה נחושה ומובילה של מגורשי שאנור וחומש, בגיבוי לוגיסטי ואסטרטגי של כל הקבוצות הפועלות למען א"י החליטה לחזור לחומש ולתמיד.

גם אם יורידו אותנו משם 100 פעם נחזור בפעם ה-101. תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים: "חוזרים לחומש ולתמיד!"

שאול כהן
מנהיגות יהודית
קריית שמונה

_______________________________________

אני מצטער שלא הייתי שם, ואם יהיה עוד פוגרום כזה אני מתכוון לבוא.

הפסדנו כי לא העזנו להחזיר להם באותה מידה.

שלמה יצחק שוורץ, פתח תקווה

_______________________________________

ולסיום מכתב הוקרה לנוער שעשה את ההסטוריה.

הדברים נכתבו לפני שנה בערבו של יום האירוע והם נכונים היום כתמיד.

ילדי גבורי התהילה

הייתי אתכם ילדים יקרים.

הייתי אתכם בעמונה.

ראיתי אתכם עומדים בכל הטרמפיאדות בדרך ממהרים להגיע לעמונה לפני נעילת שער.

ראיתי אתכם עולים במעלה התלול העולה עמונה, נערות קטנות עם תרמילי ענק על גבן, נערים עליזים נחושים ומלוכדים, נחש אנושי המשתרע מן הכניסה לעפרה ועד ראש הפסגה.

הייתי אתכם בצהרי יום ג', בשמש החורפית הנעימה, אוירה של מחנה קיץ, אווירה אופטימית בתקווה שהכול יסתדר איך שהוא וכולנו נחזור הביתה, לישיבות ולאולפנות, טעוני חוויות עליזות.

הייתי אתכם בבתי המדרש המאולתרים, בהרצאות בשיחות, בבירורים הרעיוניים.

הייתי לידכם בלילה, ישבתי במכונית המוגנת שלי בעוד אתם ישנתם על גגות הבתים בכוננות מליאה, הערצתי אתכם, זה היה על אנושי לשרוד את הלילה בקור המקפיא, ואתם

גיליתם מסירות ודביקות

ראינו בלילה את האורות הכחולים של המשטרה סוגרים עלינו מסביב והבינונו כי יום קרב לפנינו.

המתנו בבוקר יום ד' יחדיו להחלטת הבג"ץ מתוחים ונרגשים ורצנו כמטורפים על פי קריאת מערכת הכריזה לתפוס את הגגות לפני שהם יבואו.

ובתוך אווירת הקרב שנוצרה ראיתי אתכן בנות יקרות יושבות במעגל ושרות בדביקות את "ה' שמעה קולי", ידעתי כי רובכן בוגרות גוש קטיף ועליו אתן בוכיות, כל כך הרבה מסירות והתרוממות רוח היתה בשירה הפשוטה הזאת.

וראיתי את הבנים פותחים מעגלי ריקוד, נותנים ידיים זה לזה ואנרגיות של כוח נפשי עוברות מיד ליד.

ואז הם הגיעו...

גוש שחור, כבד ומאיים, הקיף אותנו, ואנחנו נבהלנו, ומתוך הבהלה חיזקנו את ליבנו. ואני הבינותי כי הגיבור האמיתי הוא זה הכובש את פחדו, ואתם הייתם גיבורי אמת.

ומערכת הכריזה, קראה להם, התחננה בפניהם, "אחינו אתם, אל נא תריעו" והם היו חרשי שמיעה ואטומי לב.

ראיתי אתכם, נסים בבהלה והפרשים מסתערים עליכם, ראיתי אתכם נאבקים בכוחות השחורים מסביב לבתים, והם אלימים וגסים ואתם ילדים, ילדים טובים של בתים טובים מוכים פיסית ומוכים נפשית על ידי אלו שחשבנו שהם אחינו.

הרבה אמונות הוכו שם, הרבה ערכים הפכו לנלעגים, הרבה שעורי אזרחות נותרו נלעגים ומבוישים.

ואתם המשכתם להלחם בתוך הבתים ועל הגגות, מול זרמי המים וכנגד האלות והוכיתם נוראות וראשים נפתחו וידיים כופפו ואתם נאבקתם ללא יאוש.

וראיתי אתכם גם כשאבדתם עשתונות וידיתם אבנים, ילדים נבגדים שלי, ילדים מבתים טובים שאינם משליכים עטיפות מסטיק ברחוב, אבדתם עשתונות ואני אתכם.

וכשגג מספר אחד כבר נכבש, והמפלצת הטרקטורית נגסה בו ובבית מספר שניים היה המאבק בעיצומו, ראיתי את הבנות בגג שלוש קוראות בקול רם את מילות הווידוי של מוצאי יום כיפור " ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" בשם השם המלא, ללא רב וללא מורה הבינותן בחושיכן הבריאים כי זו שעת הדין, כי זו השעה לקרוא בשם ה', כי זו מסירות הנפש היהודית של דורי דורות. והיה זה רגע מרגש מלא הוד ואני משוכנע כי תפילתכן הגיעה ישירות לכסא הכבוד.

אתם נצחתם שם בעמונה, למרות תשעת ההריסות, הניצחון שלכם, זהו ניצחון הרוח האמיתי, חרפת הפינוי של גוש קטיף הוסרה. הראתם כי האהבה ניצחה למרות הכול, האהבה לארץ ישראל, האהבה לכבוד האדם, נרמסה בגוש קטיף וקמה לתחייה בעמונה.

ילדיי גיבורי התהילה.

שירן שבתאי

מורשת

< קודם		הבא >

[ חזרה ]