קהילה אמונית - איך נתתם?

איך נתתם?

מאיר גולדמינץ
כה תמוז התשסז 11.07.2007

הוא היה בן לניצולי שואה. הצעיר מבין שני האחים. אחיו הבכור נולד כחצי שנה לפני קום המדינה, והוא ימים ספורים אחרי מבצע קדש.

לאחיו הבכור קראו יותם. לא בכדי ניתן לו שם זה. בכך ההורים בטאו את תחושותיהם על מה שהם עברו. הם נשארו יחידים מכל משפחתם. יתומים מאב, מאם ומכל אחיהם ואחיותיהם.

הם לא היו היחידים שנותרו כך. "אחד מעיר ושניים ממשפחה". שרידים למשפחות ענפות, וכעת הם בודדים בעולמם. כשנולד להם בנם בכורם, הם בטאו בשמו את המצב הכללי של כל הדור.

הם רצו לקרא לו "יתום", כי בדור יתום הם. אך כדי שלא יתבייש בשמו, הם שינו את סדר האותיות ל"יותם". "יותם", שלא מעמעם את המסר הכלול באותיות שמו.

לבנם השני הם כבר קראו דוד-ישראל. הם היו כה גאים במדינתם הצעירה ובראש ממשלתה, עד כי בחרו שם לבנם המשלב את שמו הפרטי של ראש הממשלה דוד בן גוריון, יחד עם שם מדינתם האהובה- מדינת ישראל.

שמחים ומאושרים היו ההורים בבניהם החמודים, אך מבין השיתין היה ניכר כי השמחה אינה מכהה את כל גודל הכאב. כאב שלא מדברים עליו, אך יודעים שהוא קיים.

פעם בשנה לא היה אפשר לשתוק. זה היה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ההורים זכרו את השואה והבנים בקשו את הגבורה.

וכך, כאשר כלי התקשורת מעלים ומעוררים את הזכרונות והפצעים שטרם הגלידו, דוד ישראל היה שומע וכואב. שומע ודואב עד כי המילים היו פורצות מפיו, ןבאופן קבוע הוא היה פונה בשאלה אל הוריו:

"איך נתתם לזה לקרות???"

והאב, נאנח מול בנו, ומהרהר בליבו:

וכי אנחנו נתנו? וכי היה בידנו היה למנוע? וכי יכולנו להעלות על דעתנו למרוד בנאצים?

אך לא. לא עזרו כל ההסברים. הבן פשוט לא הבין.

"לא היה לנו נשק", אמרו ההורים.

"וגם אילו היה לנו נשק, הרי ברגע שהיינו משתמשים בו, הנאצים היו טובחים את כולם!

היתה לנו אחריות כלפי המשפחה וכלפי הנותרים...

לחשוב על מרידה בנאצים, זה פשוט לא היה שייך!"

והוא אינו מבין ואינו מרפה:

"הרי בכל מקרה הם רצחו את כולם. מדוע מרדתם רק אחרי שתשעים אחוז כבר נספו, מה היה אפשר להפסיד אילו הייתם מורדים קודם לכן, וכי היו נהרגים יותר???"

וההורים מסבירים:

"לא האמנו שזה באמת קורה. לא היינו מסוגלים להבין. קיווינו לטוב. קיווינו שבעלות הברית תנצחנה במהרה, והכל יפסק. לא העלנו על דעתנו, שבאמת קיימת מכונת השמדה שיטתית."

והוא הצבר אינו מבין. הוא כבר גדל בדור אחר. דור שחי בלי מורא, וגאה להחזיק נשק. הוא אינו מבין, מדוע לא אספו נשק וירו בכל מי שבא להרע להם.

כשגדל, הוא כבר ידע את ההסברים בעל פה, ויכל לחזור עליהם בעצמו. כבר לא היו לו שאלות להוריו. את התשובות הוא כבר שמע. אך שמע ולא קבל. הוא האמין, שנפשם הגלותית של דור ההורים, הביאה אותם לחשוב במונחים כאלו. הוא שכבר גדל בארץ ישראל, במקומם היה נוהג אחרת.

את מרדכי אנילביץ- מפקד גטו ורשה- הוא ממש העריץ. היתה לו רוח אחרת. הוא העז להחזיק נשק ולהלחם בגרמנים!!! דוד-ישראל ראה בו דמות אפופת הילת גבורה. בלילות הוא חלם, שאילו הוא היה שם, ואם יקרה דבר כזה שוב, הוא יהיה כמוהו.

הוא לא יתן שיגרשוהו מביתו. הוא לא יובל למחנות ההשמדה. הוא ידע להגן על עצמו. הוא ידע להחזיק בנשק, ולהשתמש בו בעת הצורך.

כששמע על קיבוץ יד-מרדכי, שנקרא על שמו של גיבורו, ואת נפלאותיו במלחמת הקוממיות, זרחו עיניו מאושר. בעיניו יותר מסמלי היה הדבר, שדוקא בקיבוץ שנושא את שמו של מורו הגדול מלא הגבורה, נעצר הצבא המצרי. אכן קיבוץ עם אנשים גיבורים, שממשיכים את דרכו של הגיבור הנערץ.

כשנה לפני מלחמת ששת הימים, התגייס אחיו הבכור לצה"ל. לאושרם של ההורים לא היה גבול, וגם בעיניו של האח הצעיר נקוו דמעות קינאה. סוף סוף בן משפחתנו עוטה עליו מדים, ויוצא להלחם על כבודם של ישראל ומדינתם. הנה יותם הבכור, יחזיר את הכבוד האבוד לדור ניצולי השואה. הוא נולד בדור יתום, אך הוא חזק ותמיר כגיבורי צבא הגנה לישראל, הלוחמים למען עמם ומדינתם.

במלחמת ששת הימים שרת יותם בגדוד שכבש את חבל עזה. הוא חזר מהצבא גדוש בסיפורי גבורה. האח הצעיר, דוד-ישראל, שמע כשעיניו בורקות.

שמע וקינא.

הוא ציפה ליום מתי גם הוא יוכל להיות חייל בצה"ל, ולהשתתף במעשי הגבורה שאחיו מספר עליהם.

שוב הוא חלם בלילות להיות גיבור ישראל. אך הפעם, בחלום, החליפו חיילי צה"ל את הגיבור מגטו ורשה, בעל הוד הקדומים, שעליו חלם עד כה.

הוא היה בטוח, שרוחו של מרדכי אנילביץ ריחפה מעל הלוחמים. הן הקיבוץ שנקרא על שמו- יד-מרדכי, כה קרוב הוא לחבל עזה, ודאי היה להם ממי ללמוד.

בהתלהבות יתירה תאר אחיו את דברי המפקדים לפני הקרב:

"אחינו החיילים, צבא הגנה לישראל! אתם עומדים היום להשיב לגבול ישראל, חלק ממולדתנו שנקרע מאיתנו במלחמת השחרור. אין זו אדמה זרה, זוהי אדמת ישראל שאליה חלמנו לשוב. אנו שבים הביתה אל חבל עזה- נחלת שבט יהודה. היו גיבורים! אתם ממשיכים את דרכם של חיילי יהושע בן-נון, החשמונאים לוחמיו של יהודה המכבי, וגיבוריו של בר כוכבא! זכרו, עיניהם הצופיות של מיליוני יהודים מאלפיים שנות גלות מביטות בכם. אל הנשק, חיילים! איזרו חייל ונצחו בקרב!"

וכשהוא שמע את דברי הרוממות של מפקדי הצבא, היה ברור לו שהוא עוד יתקשר לאזור. הדברים ממש בערו בו. הוא גם זכר בגאוה, שגם בעת לידתו, מייד אחרי מצבע קדש, חבל עזה היה תחת שלטון ישראל. אמנם אז נסוגנו, אך בטוח היה, שהפעם חבל עזה ישאר בידי עם ישראל לנצח.

בגיל שמונה עשרה הוא התגייס לצבא, והתקבל ליחידה מובחרת. היתה זו גאותו- להיות חייל בסיירת מטכ"ל. כשחזר ממבצע אנטבה לשחרור נוסעי המטוס החטוף מבירת אוגנדה, תחושתו היתה שכעת הוא משלים מעגל. הנה כעת, הוא כחייל צה"ל נלחם בארץ אוייב, כשברקע עומדת הסכנה, שכישלון קטן יגרום לטבח בכל נוסעי המטוס, וצה"ל אינו נרתע ומנצח! היתה זו מעין אמירה להוריו, הנה השתננו. כבר אינו פחדנים היום. נושאים אנו את נשקנו בגאוה, ובאחוות אחים מגנים על כל יהודי באשר הוא שם.

אחרי הצבא, הוא למד מקצוע הי-טק מכובד באוניברסיטת תל-אביב. שם פגש את בת זוגו- אורלי, ולפני סיום הלימודים נולד להם בנם הבכור. הם בחרו לו את השם שמשון. הם רצו שהוא יהיה כשמשון הגיבור, שנלחם בפלישתים והרים את שערי עזה.

כשהוקם הישוב אלי-סיני, הם ראו בו מקום טבעי לגור בו. מקום ציוני-חלוצי, שעונה על כל ציפיות הילדות שלו. מאורעי תקופת לידתו, שרותו הצבאי של אחיו, מקומו הטבעי של גבורת בנו, והחשוב מכל, הוא סמוך לקיבוץ יד-מרדכי- הקיבוץ שנקרא על שמו של גיבורו- מרדכי אנילביץ.

בכל יום, כשהיה נוסע לעבודה לתל-אביב, הוא עבר בכביש ליד קיבוץ יד-מרדכי, והרגיש גאוה. הרגיש גאוה ממורו הרוחני מרדכי אנילביץ, והרגיש גאוה להיות ממשיך דרכו בגבורת גאולת הארץ במגוריו סמוך ונראה לקיבוצו- באלי-סיני שבחבל עזה.

בעיתים קשות היה חושש: מה יקרה אם יום אחד הערבים יעלו על הישוב, וינסו להחריב את בתיו ולגרש את תושביו?

אך בעוברו ליד המקום שהזכיר לו את גיבורו הנערץ, הוא התמלא תחושת ביטחון.

"הן הדברים כלל אינם דומים למה שהיה שם. יש לנו היום את צה"ל שיגן עלינו. וגם אם צה"ל יהיה עסוק במשימות אחרות ויתמהמה מעט, הלא יש לנו גם נשק משלנו."

* * *

עברו הימים, בנו בכורו שמשון התחתן, וגר בצפון. נולדו לו שני תאומים חמודים, ודוד-ישראל כבר הפך להיות סבא. הוא אהב את הנכדים. ויותר מכל, אהב לספר להם את מעלליו של אביהם כילד, והיה גאה בכך שהכל כינוהו "שמשון הגיבור".

ממש "התאים לו" שבנו זה, שמשון, גדל בילדותו בחבל עזה- מקום מפעלו של שמשון המקראי. הוא אך חיכה ליום, שבנו וכלתו יחליטו גם הם להצטרף להתיישבות המפוארת בחבל עזה.

חלפו השנים,

החלה האינטיפאדה, ודוד-ישראל זעם מול פקודות ה"איפוק" שנתנו לצה"ל. הוא זעם מול מצב שדם יהודים הפקר לזריקות אבנים ודקירות סכינים, וצה"ל אינו מגיב כראוי.

נחתם הסכם אוסלו, והוא זעק בליבו, שזוהי תוצאה ישירה של שנות ה"איפוק" הארוכות.

פרצה האינטיפאדה השניה, הערבים השתמשו בנשק שאספו מאז הסכמי אוסלו, והוא כבר ציפה, שהכל יבינו שאוסלו מביא רק צרות.

אך כשנולדה תוכנית ההינתקות, זה כבר היה למעלה מכוחו לשתוק.

ראש הממשלה הכריז, כי במסגרת תוכנית זו מדינת ישראל "תתנתק חד-צדדית" מחבל עזה וצפון השומרון, ותחריב את כל הישובים היהודים במקום.

ברשימת הישובים המיועדים לעקירה נמצא גם אלי-סיני.

דוד-ישראל אינו יושב בשקט. חלומו עומד עכשיו למבחן. האם הנסיגה אחרי מבצע קדש היתה חד פעמית, או שהיא עומדת לחזור על עצמה שוב. אלא שאז טרם היו ישובים יהודים במקום, והפעם גם עומדים לגרש אנשים מביתם, לעקרם מאדמתם, לנפץ את מפעל חייהם ולהפכם לפליטים בארצם.

הוא גם חש, כי הפעם אין כאז לחץ חיצוני לסגת. הפעם זו יוזמה ישראלית, שבאה גם כמטרה להכות במתנחלים- נושאי דגל גאולת הארץ.

דוד-ישראל נכנס לפעילות נמרצת נגד הנסיגה, ומשמש פעיל מרכזי בישובו. הוא מארגן הפגנות, הולך לעצרות עם, מדבר עם חבריו לעבודה, מפעיל גם את בנו שמשון, שיפתח מטה במקום מגוריו, נפגש עם אנשים בעלי השפעה, ומנסה בכל כוחו להפר את רוע הגזירה.

אך ראש הממשלה אינו מקשיב למצוקותיו. הוא מתעלם מתוצאות משאל המתפקדים, ומביא את התוכנית לאישור הממשלה. גם הכנסת מצביעה בעד התוכנית. אח"כ היא מצביעה בעד חוק "פינוי-פיצוי", שמשמעותו, גזל תושבי חבל עזה. דוד-ישראל חש, כי נשללות ממנו לא רק הזכויות הלאומיות על המקום, אלא גם זכויות האנוש שלו כאדם הבעלים על ביתו ועל רכושו.

ביום שבו סגרה ממשלת ישראל את האזור לכניסת מי שאינו תושב המקום, הוא כבר נשבר. תחושת "גטו" אופפת אותו. הוא מחליט לעשות מעשה. הוא מצמיד לדש בגדו "טלאי כתום", להביע את רחשי ליבו הקשים.

אביו פוגש אותו עם "עיטור" זה, ונוזף בו:

"בני, זה לא מתאים.

מה שקורה כאן, כלל וכלל אינו דומה למה שקרה שם. אי אפשר בכלל להשוות. ההשוואה היא זילות השואה. וכי עוסקים כאן ברצח עם? וכי מקימים מחנות השמדה? אני בהחלט מבין את כאבך, ואף מצטרף למאבקך, אך הטלאי הכתום, זה לא לעניין."

אך הבן אינו מקבל את דברי אביו. "נכון שזה אינו דומה. אך גם הנאצים התחילו כך. בתחילה שללו מהיהודים זכויות אנוש, אח"כ גרשו אותם מבתיהם, ואח"כ הגיעו לרצח שיטתי. אם לא נעצור כאן, מי יודע לאן זה יגיע..."

והאב מזועזע "האם אתה חושד כאן במישהו שהוא מתכנן בשלב הבא להגיע לרציחות המוניות?!"

והבן עונה, "גם אם שרון ושותפיו אינם מתכננים זאת, ודאי שהערבים מתכננים זאת. והגירוש הזה, בתוספת כלי הנשק שכבר נתנו להם, מקרב אותם לעבר מטרתם.

אני מקוה שאני טועה, אך חובה להילחם על כך במלא העוצמה, ולשדר לעם כי המהלך הזה מוביל אותנו לשואה!"

והוסיף:

"הרי גם אתם לא האמנתם שזה באמת קורה! גם אתם לא האמנתם למה שעוד עלול לקרות! גם אתם ציפיתם בכל רגע שהסיוט יגמר! אני אינני ממתין שזה יקרה בפועל. אני מרים קול זעקה כבר כעת!"

וכך שוב, כימי ילדותו של דוד-ישראל, הוא אינו מבין את אביו, ואביו אינו מסכים איתו.

אביו מהרהר, שב"ה, בנו אינו יודע מה באמת היה בשואה, לכן הוא דיבר בילדותו על מרידה בגרמנים, וכעת הוא עונד טלאי כתום. והבן מאידך, כואב עד עמקי נפשו את אובדנו של חבל עזה, ואת עקירתו מביתו, ואינו יודע מה עוד ניתן לעשות כדי לזעזע את העם ולמנוע את החורבן.

* * *

בי"ג באב תשס"ה צעדו כוחות הגירוש אל עבר אלי-סיני. הם עברו בית אחר בית, ובקשו את תושביו לצאת החוצה. היו שהסכימו "ברצון", והיו שנגררו בכח. דוד-ישראל הבין, שהמאבק כבר אבוד, והוא העדיף לצאת על רגליו, מאשר להיות מושפל בגרירה.

הכל הלכו לטקס המרכזי של הפרידה מהישוב. הנואם נגע אל ליבות האנשים, וכך הוא אמר:

"אלי-סיני,

היית לנו לבית,

ואנו היינו בנייך הגאים והאוהבים...

נאבקנו עלייך בכל יכולתנו.

עשינו הכל כדי להישאר אצלך.

אך לא הצלחנו.

הרשע גדול ואכזר מכוחנו.

סילחי לנו.

סילחי לנו, אלי-סיני.

סילחי לנו, שאנו נוטשים אותך היום.

לעולם את בליבנו.

לא נשכח אותך לעולם.

נמשיך לחגוג את יום הולדתך,

ואת זכרך ניקח איתנו לכל מקום."

הדברים נשארו חרותים על לב כולם. דוד-ישראל אינו שוכח את הדברים, ובכל פעם הם עולים וצפים לו.

יחד עם כל תושבי אלי-סיני, הוא הועלה על האוטובוס והובל אל עבר עתיד לא ידוע. מגורים חלופיים לא הכינו להם, ואפילו מקום לשהות בימים הראשונים לא היה מוכן. על "העתקת ישובים" איש לא חשב.

תושבי אלי-סיני, הקימו "עיר אוהלים" בשדותיו של הישוב יד-מרדכי, ודוד-ישראל, הצטרף אף הוא עמהם.

נראה כי הוא החזר הוא לכור מחצבתו הרוחנית. הוא כעת לן באוהל בשדותיו של הקיבוץ שעד כה היה גאה לעבור לידו. הוא מתעורר ונזכר בגיבורו הגדול מפקד מרד גטו ורשה- מרדכי אנילביץ.

המקום שהיה עד כה סמל לגאוה עבורו, הפך כעת למקום מזכיר לו מפולת, תבוסה והשפלה.

המקום שממנו שאב עוז ותעצומות, נהיה כעת סמל לחולשה ובזיון.

המקום שהאיר את דרכו שעם ישראל לעולם לא יגורש מארצו, והוא דוד-ישראל לא יגורש מביתו, הפך למחנה פליטים שיועד עבורו.

בתחושות קשות יושב דוד-ישראל ומהרהר במאורעות השנים האחרונות:

איך היגענו למצב כזה?

מה קרה לעם שלנו?

היש תשובה לדבר?

וכשהוא אחוז בשרעפיו, התשובה שהוא נתן לעצמו, הינה, שתודעת העקירה לא החלה ביום אחד. הביאו אליה שנות האינתיפאדה הארוכות:

ההבלגה של צה"ל, הביאה חלק מהעם לחשוב, ש"אין פיתרון צבאי לטרור, ולכן צריך לחפש פיתרון מדיני".

וכשהפיתרון המדיני נוסח אוסלו לא עזר, המשך האיפוק שמשמעותו הימנעות מלנצח במלחמה ולמגר את הטרור, הוביל מהלך של "אי אפשר להישאר שם, וצריך לסגת".

כשהוא עולה על יצועו, מחשבותיו לא מפסיקות לטרוד את מנוחתו:

האם באמת "עשינו הכל כדי להישאר?"

האם באמת לא יכלנו לנצח במאבק?

מחשבות והרהורים ללא תשובה. "מה יכלנו עוד לעשות?"

אך מרוח המקום אין הוא יכול להתעלם:

"כיצד מרדכי אנילביץ היה נוהג בשנות האינתיפאדה הארוכות, כאשר הצבא הרישמי של המדינה נוהג באיפוק?

מה היה עושה, מול זריקות אבנים, שהתקדמו לסכינים, התפתחו ליריות, והגיעו עד פצמ"רים, גם אם צה"ל מבליג?

וכיצד היה מגיב, אילו הוא עצמו היה תושב גוש קטיף, והיו מאיימים לגרשו מביתו, לקורעו מנחלתו, ולמסור את מולדתו לזרים?"

שאלות, שהוא לא העז לתת תעצמו תשובה מסודרת.

כשהגיע בנו, שמשון, עם ילדיו לבקר את הסבא במאהל ביד-מרדכי, שאלו הנכדים את השאלה, שהזכירו לדוד-ישראל הד רחוק:

"איך נתתם לזה לקרות???"

תגובות

הוסף תגובה

חיפוש

< קודם		הבא >

[ חזרה ]

3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved."