הקלטות 
| בית עזרא בחברון: הפרקליטות מהלכת אימים על השופטים |
|
|
|
היישוב היהודי בחברון
כד 'אדר ב התשסח 31.03.2008
בית עזרא בחברון: הפרקליטות מהלכת אימים על השופטים
הדיון המשפטי בסוגיית "בית עזרא" בחברון מתקרב אל סיומו. בשבוע שעבר הגישו עורכי הדין של הסוחרים הערבים והעו"ד מטעם פרקליטות המדינה את סיכומיהם לועדת העררים הצבאית, והשבוע השיבו עורכי הדין יורם שפטל ודורון ניר צבי, המייצגים את הישוב היהודי בחברון ואת המשפחות המתגוררות ב"בית עזרא" את תשובתם לסיכומים אלה. בקרוב צפויה ועדת העררים לקבל החלטה: האם לאשר את צו הפינוי שהוצא ל-2 המשפחות המתגוררות בקומה הראשונה של הבניין בשכונת אברהם אבינו בחברון, במבנים ששימשו עד שנת 2000 כחנויות. עורכי הדין יורם שפטל ודורון ניר צבי, המייצגים את הישוב היהודי בחברון ואת המשפחות המתגוררות ב"חנויות", תקפו בתשובתם בהרחבה את הטענה המרכזית של ה"משיבים", ולפיה, החזרת הרכוש היהודי בחברון לבעליו - תחייב גם את השבת רכוש הערבים פליטי 1948, ותאפשר הלכה למעשה את "זכות השיבה". טענה זו - טוענים עורכי הדין שפטל וניר צבי - היא חסרת כל שחר ואינה אלא זריית חול בעיני ועדת העררים ובעיני הציבור, כשהמטרה היא להלך אימים על מקבלי ההחלטות. בתשובתם מסבירים עורכי הדין שפטל וניר צבי את ההבדלים המהותיים בין רכוש היהודים שנאלצו לעזוב את חברון בפרעות תרפ"ט או בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם מחשש לחייהם, ובין רכוש הפליטים הערבים שנשמעו לקריאת ההנהגה הערבית ב-1948 ועזבו את בתיהם בארץ ישראל על מנת לאפשר לצבאות ערב לטבוח ביהודים באין מפריע. לדברי עורכי הדין שפטל וניר צבי, הרכוש היהודי בחברון מוחזק בידי האפוטרופוס אך ורק עקב הגדרתו - ע"י השלטון הירדני - כ"נכס אויב". מיום שנחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן לא ניתן עוד להגדיר את יהודי חברון כ"אויב" לממלכת ירדן, וממילא פקעה מאליה העילה להחזקת נכסיהם ע"י האפוטרופוס, ויש להשיב את הנכסים לבעליהם. לעומת זאת, בכל הנוגע לנכסי נפקדים ערבים, המחוקק הישראלי טרח לחוקק את חוק "ישום הסכם השלום בין ישראל לירדן" ולקבוע, בסעיף 6 לחוק זה, כי "אין בהסכם השלום עם ירדן כדי לשנות את מעמדו של נכס נפקד."לעומת זאת, "לא מצא לנכון המחוקק הצבאי הישראלי ביו"ש, להוציא מתחת ידיו, דבר חקיקה מקביללגבי אי שינוי המצב באדמות היהודים." התיקון בחוק, המאפשר לאפוטרופוס הישראלי להמשיך ולהחזיק בנכסי הנפקדים הערבים, התאפשר לאור העובדה, שהגדרתו של "נפקד" על פי חוק חלה על כל מי שעזב את ארץ ישראל בתאריך הקובע, כלומר: ב-1/9/1948, גם אם המדינה אליה עבר לא היתה מדינת אויב. ואולם, עצם קיומו של תיקון זה בחוק מעיד כאלף עדים, כי לולי תוקן וחוקק - הרי שהסכם השלום היה מבטל באופן אוטומטי את החזקת הנכסים ע"י האפוטרופוס, וזה אכן מצבם החוקי של הנכסים היהודיים, שלגביהם לא חוקק תיקון כגון זה. ויודגש! - כותבים עורכי הדין שפטל וניר צבי - כי אין כל אפשרות חוקית לחוקק חקיקה דומה לגבי הרכוש היהודי בחברון. וזאת, הן בשל העובדה שכל החזקתו ע"י האפוטרופוס נשענת אך ורק על הגדרת בעליו כ"אויב" - הגדרה שפסקה להתקיים, והן בשל חקיקתו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", האוסר פגיעה בקניינו הפרטי של אדם. "חקיקה שכזו על ידי מושל צבאי ישראלי, אם תבוא לעולם, לא תהיה אלא חקיקה שמטרתה האחת והיחידה הינה, גזל של כל אדמות היהודים מבעליהן. חוק היסוד אינו מאפשר, לחקיקה שכזו לעמוד במבחן משפטי."
עוד מציינים עורכי הדין שפטל וניר צבי כי ההבדלים המהותיים הקיימים בחוק הישראלי לגבי מעמדם של 2 סוגי הנכסים: נכסי היהודים פליטי חברון, ונכסי הפליטים הערביים מ-1948 - הוא הבדל המעוגן גם במשפט הבינלאומי המינהגי: כדוגמא הם מביאים את הרכוש שנותר נטוש מבעליו בפולין של שלהי מלחמת העולם השניה: "כל מערב פולין -המהווה כשליש משטחה של פולין דהיום -היה מיושב עובר לתחילת מלחמת העולם השניה, ע"י 12 מליון גרמנים שאבותיהם ישבו באזור זה כאלף שנים ברציפות. היעלה על הדעת שגרמניה תדרוש, בשם אותם 12 מליון ו/או שאותם 12 מליון גרמנים וצאצאיהם, כפרטים, ידרשו, כיום, שממשלת פולין תכיר בהם כבעלי הרכוש שנטשו, בבורחם בשלהי מלחמת העולם השניה מפני הצבא האדום, שאנס רצח וטבח ללא רחם באוכלוסייה הגרמנית האזרחית-במצעדו המנצח מערבה, לעבר בירת הרשע ברלין?! לעומת זאת, ממשלת גרמניה הדמוקרטית של היום, מכירה בבעלות היהודית של כל הרכוש היהודי שנבזז בגרמניה, בין אם נבזז בטרם ברחו היהודים בעלי הרכוש מגרמניה מאימת הטרור הנאצי ובין אם נבזז לאחר מכן. היעלה בראשו של גרמני שפוי כלשהו לתבוע זכויות רכושיות גרמניות בפולין, בשל הכרת גרמניה בזכויות היהודים ברכושם אותו אבדו לפני ובעקבות השואה?!"
עורכי הדין שפטל וניר צבי מתייחסים בתשובתם המשותפת גם לבג"צ שכטר, אשר קבע בשעתו כי אין כל חובה על האפוטרופוס להשיב את הנכסים לבעליהם היהודיים. עורכי הדין טוענים כי שני המקרים - של שכטר ושל עזרא - שונים באופן מהותי, ועל כן אין להשליך מפסק הדין בבג"צ שכטר על סוגיית "בית עזרא" בחברון: "בסעיף 10 בפסק הדין בבג"צ שכטר, מונה בית המשפט העליון את כל תשע הטענות שטען העותר דשם, נגד המשיבים דשם...אך כל תשע טענותיו של העותר דשם לא בא זיכרה של טענה מטענות העוררים דכאן, ... לפיכך, אין כל קושי לאבחן את האמור בבג"צ שכטר כפסק דין שאינו חל, לגבי טענות מן הסוג שהעוררים דכאן מעלים, הואיל וטענות אלו כלל לא נידונו בבג"צ שכטר ו/או בערכאה שיפוטית אחרת מעולם". עורכי הדין שפטל וניר צבי שבים ומזכירים לועדת העררים כי תפקידי האפוטרופוס שניים הם: שמירת הנכס במצב טוב ככל הניתן, ומילוי רצון הבעלים המקורי במידת האפשר. במהלך הסיור שהתקיים במקום לפני כשבוע יכלו השופטים להתרשם כי "נכסים שנמצאים בידי העוררת הינם בבחינת נכס שמור ומטופח במידה המירבית, בנוסף עלהיותם אסתטיים ופורחים, שחיים מתקיימים בהם. לעומת זאת, נכסים סמוכים הנמצאים בידי המשיב ביןשלא בחזקת ובין שבחזקת הערבים, הינם מוזנחים, נטושים ומתפוררים. יוצא איפוא, כי חובת המשיב לשמירה על הנכס, מתמלאת רק כאשר הנכס מוקנה לעוררת, או במילים אחרות: אישרור צווי הפינוי יביא בהכרח להיות הנכס מוזנח ונטוש, דבר אשר הינו בבחינת הפרת חובת המשיב כלפי הנכס. למעשה צווי הפינוי מוצאים בניגוד ל'כתב המינוי' של המשיב כאפוטרופוס, והינם בטלים מעיקרם בהיותם צווים שלמעשה באו לעולם בחוסר-סמכות. למותר לציין כי כל האמור לעיל חל-אף ביתר שאת-ביחס לחובתו השניה של המשיב, קרי, מילוי רצון הבעלים המקורי ככל הניתן, חובה אשר מופרת ברגל גסה." מכל הסיבות הללו גם יחד, יש להשיב את "בית עזרא" לבעליו היהודיים, ולבטל את צווי הפינוי שהוצאו ללא סמכות וללא הצדקה - טוענים עורכי הדין שפטל וניר צבי. ההחלטה - כאמור - צפויה בקרוב. ----------------------------------- שפטל- בקרמן משרד עורכי-דין
יורם שפטל, עו"ד רח' ז'בוטינסקי 5 (בית אבגד-קומה 17), רמת-גן 52520 דורון בקרמן, עו"ד טל: 7515001- 03 (רב-קווי) פקס: 7520802- 03 דו-אל: כתובת דואל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה דו-אל: כתובת דואל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה
כ"ג אדר ב תשס"ח 30 מרץ 2008 תיק: 26/519 לכבוד
אל"מ יהודה פוקס
א.נ.,
הנדון: מיתחם השוק הסיטונאי בחברון
הריני מתכבד לפנות אליך כדלקמן:
1. חברי ועמיתי עו"ד דורון ניר צבי הביא לידיעתי תוכנה של שיחה אקראית ובלתי מחייבת שקיימת לפני זמן עם נציגי הישוב היהודי בחברון. במהלך שיחה זו ציינת את התרשמותך ממגעיך עם אנשי הפרקליטות לפיה, המכשול המרכזי מבחינתם להחכיר ו/או להשכיר את המיתחם שבנדון (להלן: "המיתחם") לאנשי הישוב היהודי בחברון הינו, היותו "רכוש אויב שהוקנה לאפוטרופוס הירדני" וככזה עלול הדבר "לפתוח" לדיון את סוגיית הרכוש הערבי שהופקע ע"י מדינת ישראל לאחר 1948 מידי הנפקדים הערבים, שנטשו את בתיהם במהלך קרבות מלחמת תש"ח (לרבות "זכות השיבה" וכיוצ"ב).
2. יאמר מיד בפתח הדברים, כי המשל אינו דומה לנמשל ו"התשובה" איננה כלל ממין השאלה:
בענין הרכוש היהודי בחברון כלל לא מדובר על השבת הזכויות לידי הבעלים ההיסטוריים היהודים (האויבים/הנפקדים כביכול) אלא אך ורק על החכרתו ו/או השכרתו לצדדים שלישיים, דבר אשר כבר נעשה, לא אחת, בעבר (גם בחברון עצמה).
3. באשר לגופו של התרוץ שבפי הפרקליטות כי אז, יודגש כדלקמן:תיעוד הסטורי מקיף המצוי בידי רשויות המדינה, האוניברסיטאות בישראל ומוסדות מחקר אחרים, מלמד בצורה חד משמעית, כי עזיבתם של ערביי ארץ ישראל את השטחים המהווים כיום את מדינת ישראל שבתוך ה"קו הירוק", קרתה בראש ובראשונה בגין קריאת מנהיגיהם, בראשות המופתי חאג' אמין אל חוסייני-בן בריתו ואורח רצוי בלשכתו של אדולף היטלר, לכל אורך מלחמת העולם השנייה-לעשות כן והבטחתם כי עסקינן בעזיבה זמנית בלבד, ובתוך זמן קצר לא זו בלבד שישובו לבתיהם, אלא שבעקבות הנצחון הערבי הממשמש ובא, הישוב העברי כולו יחוסל ורכושו יהיה לביזה ומרמס בידי הערבים, אשר ישובו לבתיהם כמנצחים.
4. הרכוש היהודי בחברון עבר, אך ורק, לחזקה שלאפוטרופסותערבית, תוך הכרת החוק הירדני בהמשך הבעלות היהודית עליו לרבות המתחם שבנדון. רכוש זה רשום גם כיום בעיריית חברון הערבית, כרכוש יהודי.
לא למיותר יהיה להזכיר כי עצם החזקה של האפוטרופוס הערבי ברכוש יהודי חברון יסודה בטבח המוני שעשה אספסוף ערבי פרוע ששחט בשנת תרפ"ט 67 יהודים-כעשרה אחוז מכלל תושבי חברון היהודים, דאז-כל זאת כחלק מעשרות מעשי טבח ביישוב העברי הקטן והדל דאז בארץ, הידועים כמאורעות תרפ"ט, כולם בהנהגתו של מיודענו המופתי.
5. הנה כי כן, עצם יצירת "משוואה" בין סוגיית המתחם-שהגיע כאמור לידיים ערביות עקב טבח טבח המוני ביהודי חברון-לבין נטישת הערבים את בתיהם בתש"ח, שברובה המכריע נועדה להוות הקדמה לביצוע אותו הטבח בכל תושביה היהודים של ארץ ישראל, כמענה ערבי להקמתה של מדינת ישראל שזה עתה נוסדה, אינה אלא ליקוי מאורות עובדתי, הסטורי משפטי ציוני ומוסרי גמור.
6. ענינה של פולין יש בו כדי להדגים את האבסורד ב"משוואה". כל מערב פולין-המהווה כשליש משטחה של פולין דהיום-היה מיושב עובר לתחילת מלחמת העולם השניה, ע"י 12 מליון גרמנים שאבותיהם ישבו באזור זה כאלף שנים ברציפות.
היעלה על הדעת שגרמניה תדרוש, בשם אותם 12 מליון ו/או שאותם 12 מליון גרמנים וצאצאיהם, כפרטים, ידרשו, כיום, שממשלת פולין תכיר בהם כבעלי הרכוש שנטשו, בבורחם בשלהי מלחמת העולם השניה מפני הצבא האדום, שאנס רצח וטבח ללא רחם באוכלוסייה הגרמנית האזרחית-במצעדו המנצח מערבה, לעבר בירת הרשע ברלין ?!
7. לעומת זאת, ממשלת גרמניה הדמוקרטית של היום, מכירה בבעלות היהודית של כל הרכוש היהודי שנבזז בגרמניה, בין אם נבזז בטרם ברחו היהודים בעלי הרכוש מגרמניה מאימת הטרור הנאצי ובין אם נבזז לאחר מכן.
היעלה בראשו של גרמני שפוי כלשהו לתבוע זכויות רכושיות גרמניות בפולין, בשל הכרת גרמניה בזכויות היהודים ברכושם אותו אבדו לפני ובעקבות השואה ?!
8. זאת ואף זאת, בעוד אשר אפילו השלטון הירדני, בעת ששרר מצב מלחמה שורר בין ישראל וירדן, הכיר ובצדק-בגין האמור לעיל-בבעלות היהודית ברכוש היהודי בחברון, לרבות במתחם הנה-ממשלת ישראל הפקיעה ובצדק, בשל השוני כמפורט לעיל, את הבעלות של רוב ככל הרכוש הערבי הנטוש והעבירה אותו לידי "הרשות לפתוח" ובהמשך לגורמים אחרים לרבות ידיים פרטיות. לשם כך חוקק, במיוחד, "חוק רשות פתוח (העברת נכסים) תש"י", שבסעיף 6, מאפשר העברת כל נכס לבעלות רשות הפתוח ע"י כל גוף, לרבות הממונה על רכוש אוייב והאפוטרופוס הכללי.
הנה כי כן השוני בהיבט זה, אינו רק מוסרי-ציוני, אלא גם משפטי במובהק.
9. אולם, כאמור בענין המתחם, כמו גם לגבי כל הרכוש היהודי בחברון, כל האמור לעיל הנו אמנם בבחינת משנה ציונית-הסטורית-משפטית-ראוייה מאין כמותה, אך איננו כלל ממין הנדרש.
10. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, ניתן לאבחן את המקרה דנן באופן מובהק ממקרים אחרים של נפקדויות, תוך נטרול כל חשש להסתמכות על "תקדים", כפי חששה של הפרקליטות וזאת גם מהנימוקים הבאים:
א. במקרה דנן לא זו בלבד שהבעלות היהודית נשארה על מכונה, עפ"י החוק הירדני, אלא שלא קיים בנמצא, כל צו הקנייה של החזקה על המתחם, לידי האפוטרופוס הירדני, צו שהנו תנאי בלעדיו אין, עפ"י החוק הירדני, להקניית החזקה לידיו, במתחם.
ב. יתירה מכך, במקרה דנן מדובר ברכוש של הקדש (ווקף) יהודי אשר יש יותר מספק מבחינה משפטית, אם יכול הוא בכלל להיכנס לגדר של רכוש השייך לאויב/נפקד, מה גם שרשויות המינהל הישראלי, נמנעו במהלך השנים מלהתייחס לווקף מוסלמי ככזה ועל-כן, עקרון השוויון מחייב התייחסות דומה גם להקדש יהודי.
ג. לבסוף, כידוע לכל, בשנת 1995 נחתם הסכם שלום של קבע עם ירדן. בעקבות זאת, ממילא, בהתאם להוראות הפקודה המנדטורית המגדירה מהו נכס אויב ועוסקת בכל העניין (פקודת המסחר עם האוייב [1939]-שמכוחה עבר הרכוש היהודי בחברון, עפ"י החוק הירדני, לידי ירדן-אין עסקינן עוד ברכוש יהודי, בגדר רכוש אוייב.
לפיכך, עפ"י החוק הירדני-הממשיך לנהוג בשטחי יו"ש, הנתונים לממשל צבאי ישראלי-יש להחזיר, בראש ובראשונה, את החזקה ברכוש היהודי, לידיים יהודיות.
11. הנה כי כן, מכל היבט שהוא בין ציוני, בין הסטורי, בין מוסרי, בין חוקי, הן עפ"י חוקי ישראל והן עפ"י חוקי ירדן, אין כל מקום להשוואה ו/או חשש כי החכרת ו/או השכרת המתחם, לידי מתיישבי חברון היהודים, יהיה בה משום תקדים לגבי רכוש שערבים נטשו במלחמת תש"ח. אין, אפוא, להעלות על הדעת כי "חשש" מופרך שכזה, ימנע זאת.
בכבוד רב,
____________ יורם שפטל, עו"ד
|
| < קודם | הבא > |
|---|
