החודש, כאשר אנו מציינים חמש שנים ליום הוצאתה של מפת הדרכים לאוויר העולם, אין דבר יותר מתאים מאשר להתבונן ולהתעמק במפה הזאת על מנת לגלות, מה הוא אותו ה"מטמון" אליו מפת הדרכים אמורה להוביל אותנו, הישראלים?

בגעגועים אני נזכר, איך בהיותנו ילדים שיחקנו במשחקי פירטים. ספר הרפתקאות המפורסם "אי המטמון", פרי יצירתו של רוברט לואיס סטיבנסון, היה מקור השראתנו. הספר היה גדוש בכול טוב: ים, ספינות, מסתורין, הרפתקאות אין ספור ולבסוף, כמובן, הטובים מנצחים!. מה עוד יכול לרצות יליד בגיל שמונה!

למי שכבר רחוק מהילדות חסרת הדאגות והספיק לשכוח את הספר, אזכיר שהעלילה כולה בנויה סביב המפה. קפטן פלינט האגדי, איימת הימאים ומנהיג שודדי ים, הטמין באי נידח בלב האוקיינוס את השלל העצום, אשר שדד במשך שנים. בטרם מותו, הוא הספיק לשרטט את מפת האי אשר אמורה להוביל אל האוצר החבוי. לאחר מותו של רב-החובל, נשמרת המפה בתיבת הנסיעה של בילי בונס, נווט לשעבר בספינת הדגל של פלינט. שאר שודדי הים לא מניחים לו לנפשו ורודפים אחריו על מנת לשים יד על משאת-נפשם - המפה. בילי בונס, מנסה להתחבא בפונדק הדרכים, שם פוגש את ג'ים, הבן של בעלי המקום. בהתאם לחוקי הז'אנר, דקות ספורות לפני מותו, בילי בונס הנרדף חולק את סוד המטמון עם הנער, ומעביר את המפה הנחשקת לידיו של ג'ים. השודדים מאיימים להשתלט על המפה, ואז, כמובן, מתייצבים "הטובים" בדמותם של ד"ר ליווסי וג'ון טרלוני, לעזרתו של ג'ים. כעת, כאשר התפקידים מאוישים, הכול מוכן לתחילת המרוץ - לפי המפה, אל המטמון הנכסף!

הג'נטלמנים האנגלוסקסים שוכרים אוניית מפרש ויוצאים לדרך יחד עם ג'ים והמפה בידם. אך, כעבור מספר ימי הפלגה, כאשר האי כבר באופק, מסתבר שהם והשודדים נמצאים, תרתי משמע, ב"אותה סירה". ל"טובים" יתרון ה"הכיס העמוק" (לשכירות הספינה, למשכורות הצוות ולקניית האספקה), אך ל"רעים" יתרון העורמה והתחבולה - מרבית אנשי הצוות מתגלים כאותם בנדיטים, אשר רדפו את בילי בונס בחיפוש אחרי מפת המטמון. בראשם של הרשעים - רב המלחים ג'ון סילבר, בעל רגל העץ (איך לא? חוקי הז'אנר!). ההרפתקאות היו רבות והפכפכות - השתלטות הפיראטים על הספינה, מזימתם להרוג את כל ה"טובים", שחרור הספינה מידי הפירטים ע"י ג'ים, לאחר מכן,  נפילתו של הנער בשבי, ולבסוף מקח וממקר על מחיר חייו של השבוי.

לאחר כל התהפוכות, מגיעה העלילה לשיאה. יחד עם ה"טובים" אנו מגיעים סוף-סוף למקום המסומן במפה בו אמור היה להיות חבוי המטמון, ו... נשארים עם פה פעור - ה"סליק" ריק, אין אוצר, אין בו אפילו פרוטה...

מדוע בימים אלה נזכרתי במפת המטמון? לא רק בגלל שהשנה יציינו הסקוטים 125 שנה להוצאתו לאור של הספר המפורסם מאת בן ארצם. נזכרתי במפת המטמון הודות ליום השנה למפת "מטמון" אחרת - "מפת הדרכים". מפה זאת, אשר לאחר מותו של הרב-מחבלים (לא להתבלבל עם הרב-חובלים!), הפכה לפרוגראמה אולטימטיבית של ה"גוד-גייז" לשלום ושלווה במחוזותינו.

עד העצם היום הזה בכל מפגש - עם קונדוליסה רייס, הנשיא בוש, השליח של האיחוד האירופי טוני בלייר או עם אישים חשובים אחרים - חוזרים מנהיגי ארצנו בקביעות על אותה מנטרה. הם שוב ושוב נשבעים אמונים לסגולותיה האגדיות של מפת הדרכים - מפת "מטמון השלום" במזרח התיכון.

החודש, כאשר אנו מציינים חמש שנים ליום הוצאתה לאוויר העולם, אין דבר יותר מתאים מאשר להתבונן ולהתעמק במפה הזאת על מנת לגלות, מה הוא אותו ה"מטמון" אליו מפת הדרכים אמורה להוביל אותנו, הישראלים?

מפת הדרכים, כידוע, הייתה תולדת חזונו של הנשיא בוש למזרח התיכון (2002) והתגבשה בחסות וביוזמת הקווארטט: ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. היא פורסמה לראשונה באפריל 2003 ודנה בחידוש המו"מ על הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים. המפה מגדירה, כזכור, שלושה שלבים לחידוש המשא ומתן ולוח זמנים ליישומם.

השלב הראשון - הפסקת הטרור והאלימות, נורמליזציה של חיי הפלסטינאים והקמת מוסדות פלסטיניים. במקביל, נדרשה ישראל לסגת משטחים פלסטיניים ש"נכבשו החל מה- 28 לספטמבר 2000"* ולהקפיא את כל ההתיישבות בגדה המערבית וברצועת עזה. השלב השני - התמקדות במאמצים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז). והשלב השלישי (איך לא? הרי חוקי הז'אנר של אגדות המטמון מחייבים!) ועידה בינלאומית וחתימת הסכם קבע. ולעניין הזמנים: שלב א' היה מתוכנן ליישום מיידי, שלב ב' אמור היה להסתיים ב- דצמבר 2003, ולשב ג' - עד ל- 2005.

לא אגלה לכם דבר מה חדש: מזמן עומדים אנו בקצה הבור עם מפת הדרכים ביד ועם פה פעור - ב"סליק", כמובן, אין אוצר ואין אפילו זכר ממנו. איזה שלום ואיזה שלווה!

הפלסטינאים, כמובן, לא הפסיקו עם הטרור והאלימות (ויאמר למען האובייקטיביות - גם לא התכוונו לכך). אנחנו, כידוע, דווקא פינינו - ולא איזה מאחז פה או איזה יישוב שם. לא רק כאלה, אשר הוקמו לאחר 28 לספטמבר 2000. אוכלוסיה שלמה, עשרות אלפים אשר גרו ברצועת עזה במשך שנים סולקו מבתיהם ונהפכו לפליטים. אך הדבר כמובן, לא נחשב ולא מזכה אותנו במאומה - הרי לא פינינו את שאר ההתנחלויות והמאחזים, את האלה שביו"ש עוד לא פינינו. לכן, מבחינת הפלסטינאים הזעם המוצדק שלהם מתיר את הטרור והרצח - למשל את רצח הנערים בירושלים!

ומה עם המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים? הוקמה דה-פקטו! המדינה הזאת נקראת חמאסטאן (או עזהסטאן). במדינה הזאת סוף-סוף הגיעו חיי הפלסטינאים ל"נורמליזציה" - הרי אין מצב יותר נורמאלי מאשר חיים תחת משטר הנבחר דמוקרטית ברוב מוחץ. ומה עם הגבולות של חמאסטאן? הם, כמובן, זמניים, אינשאללה...

ו"מטמון השלום"? הקרב על השלום נמצא בעיצומו! הכנופיה חוטפת ומחזיקה בשבוי, וכדרכם של הבנדיטים, מנהלת מקח וממכר על חיי בן הערובה ותנאי שחרורו. זאת ועוד - הכנופיה מפגיזה ללא מפריע בנשקה הבליסטי תלול-המסלול. ובכן, מפג"ז בהחלט קיבלנו ובמלוא מובן המילה! זוכרים? מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, או, בקיצור, מפג"ז. בדיוק כפי שהובטח לנו במפת הדרכים!
הכול מתנהל כשורה והכי חשוב - ממש לפי חוקי הז'אנר.

וכאן היה ניתן אולי לשים נקודה בסיפור האגדי על מפת הדרכים. אך מה עם ג'ין אבו-סילבר, יד ימינו ורב-מלחים של הרב-חובל-מחבל? האם הוא לא הבין שצריך לעבור צד ולנטוש את השודדים הרצחניים, כפי שקרא ב"אי המטמון" המקורי?". והשאלה הכי חשובה: "מה עם המפה? אומנם מפת המטמון נתגלתה כמזייפת, אך, האם אין אחרת? אמיתית?". על כך בהמשך - בשבוע הבא...

 * ומדוע דווקא ביום הזה - 28/09/2000 - בחרו מחברי "מפת הדרכים" ליום ה"אקס"? ביום הזה עלה אריאל שרון להר הבית. מאז כל העולם כולו יודע ש"הצד הפרובוקטיבי והחצוף הזה של אריאל שרון" גרם לזעם הצודק של העם הפלסטינאי, אשר באה לידי ביטוי בדמותה של ה"אינתיפאדת אל אקצה". ומי יודע ומי זוכר ולמי בכלל איפת שועדת מיטשל, המתווך האמריקאי בין ישראל לרשות הפלסטינית ,אשר בודקה את האירועים שהובילו ל"אינתיפאדת אל אקצה", קובעה בדו"ח שלה כי עלייתו של אריאל שרון להר הבית לא הייתה הגורם לפרוץ המהומות בשטחים...

*המאמר פורסם לראשונה ב- 07/04/2008