| חינם: מחירה היקר של הרווחה |
|
|
|
אוהד קמין
יב סיון התשסח 15.06.2008 
המלה "חנם" מופיעה בפרשת השבוע "בהעלותך", בדברי בני ישראל המתלוננים על גורלם במדבר מתוך התרפקות נוסטלגית על תנאי החיים בארץ מצרים שעזבו. באמרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם..." (במדבר יא ה) הם מבטאים לא רק את העובדה ששכחו את הקשר קיומם המלא כעבדים בארץ לא להם, אלא את אי הבנתו של איש ההמון באשר הוא לגבי המושג "חנם"; מאז ועד היום סובר כל מי ששייך ל"אספסוף" (לשון התורה) כי מה שמוענק ללא תשלום כספי אינו כרוך בתשלום כלל – ומעדיף את הדבר על פני תשלום מחיר בכסף. איש כזה אינו מבין שלכל דבר יש מחיר, שמתבטא קודם כל בעבודה – וזה נכון גם לגבי הדגה, אשר יש לדוג ולהכין למאכל בעמל רב. ביחד עם אי הבנה זו, כלולה בתשוקת בני אדם למזון חנם משאלה לא מוסרית, שכן הם חפצים שלא לשלם עבור מה שהם מקבלים. דבר זה אינו מנוגד רק לטבע, שבו כל החי מתאמץ כדי להתקיים בחיים, אלא למציאות בכלל ולמציאות האנושית בפרט. העלאתו של אדם על נס את ה"חנם" משמעה, לעתים קרובות, קבלתו של דבר שאדם אחר עמל עליו – ואז מדובר בצורה של גזל. ואכן, אחת מהדרכים לקבוע את ההבדל בין בני אדם מוסריים ללא מוסריים היא מידת התמיכה של כל אחד מהם ברעיון שניתן לחיות מבלי לעמול. ואין כמו מדינת רווחה בת זמננו כדי לחזק את האשליה שניתן לבסס את ערכי החיים על קבלתם ללא תשלום. ברוח זו, רבים ממשלמי המסים הישראליים מאמינים כי הם מקבלים את שירותי היסוד הממלכתיים בחינם - ואינם מבינים כי מה שנתפש על ידם כ"חינם" ממומן באמצעות כספם שלהם, אשר נלקח מהם לפני כן בצורות שונות של מיסוי. כתוצאה מכך, השירות שמסופק להם ללא גביה ישירה של תשלום עולה תמיד הרבה יותר ממה שהיה עולה לו היו מממנים אותו ישירות מכיסם. מה שגרוע יותר מכך הוא שלמעשה, בשל האיכות הנמוכה שמסופקת על ידי המונופולים הממשלתיים, גורם הדבר גם להפסדים ניכרים לאזרח. פעמים רבות נגרמים לו, במסגרת השירותים המסופקים לו על ידי הממשל, גם הפסדים גדולים שהם תוצאת אי יעילותם של שירותי המדינה ביחס ליכולות השוק הפרטי – וגם בשל מיקודם בערכים פוליטיים. דוגמה מובהקת לכך היא מה שמתחולל בתחום החינוך הממלכתי. תחום החינוך בישראל – ובמיוחד זה הנמצא בידי המדינה - נמצא בהתדרדרות ערכית מאז קום המדינה. לעתים מוסווה הדבר בשל העובדה שהקידמה הטכנולוגית הכללית תובעת רמה גבוהה של ידע, אך בצד עליה בהתמחויות טכנולוגיות מורגשת ירידה מתמדת בתחומים שבהם נבחנת תרבות אנושית במיטבה: בערכי התרבות הכלליים, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, ביצירה רוחנית ואמנותית וגם בשליטה בתחומי רוח מובהקים כמו הבנת הנקרא וידיעת המסורת הלאומית וההסטורית. כאמור לעיל, התדרדרות זו היא תוצר ישיר של ההכוונה הפוליטית שהיתה מעורבת בחינוך הממלכתי מאז נחקקו החוקים המסדירים את קיומו של חינוך זה במסגרת שירותי היסוד שאותה מעניקה מדינת הרווחה לאזרחיה. כמו בתחומים רבים אחרים שבהם התיימרה המדינה הסוציאליסטית להעניק לנתיניה שירותי חינם, מסתבר, בסופו של חשבון, כי העלות האובייקטיבית של "חינם" זה גבוהה הרבה יותר מכל תשלום שהיה עולה למשלמי המסים לספק חינוך ראוי לילדיו. הדברים חמורים באופן מיוחד כשהם מתייחסים לעם היהודי – ובמיוחד לתחום שאותו לקחה עליה המדינה למלא בתחום החינוך; אל מול העובדה שהעם היהודי השכיל, לאורך כל דורות קיומו, להעניק לצאצאיו רמה חינוכית תרבותית גבוהה ביחס לעולם שמסביבו, מה שהפסיד הדור הנוכחי של העם היהודי בישראל ממה שקיבל, לכאורה-בחינם, מן המדינה, אינו ניתן לשיעור כלל, כי אין דרך למדוד כמה מפסיד מי שהחמיץ את האפשרות להיות אדם תרבותי – וזה מצבו של הישראלי הממוצע של היום ביחס ליהודי של פעם. למעשה, לא קיים החינוך הממלכתי את מה שאמורה להיות הבטחתו של חינוך אנושי ראוי; במקרה הטוב, הוא יצר בור מלומד – אדם שמתמחה בהיבט צר זה או אחר של ידיעה, אך חסר כל מושג לגבי ההקשר שאליו מתייחס תחום ידיעה זה. במקרה הגרוע, התלמיד הישראלי איננו גודל להיות אפילו אדם מלומד, אלא סתם בור, שאינו יודע כמעט דבר על מורשתו הלאומית או האנושית-הכללית ולא קיבל מעולם כלים למימוש כוחותיו הרוחניים. ולא מדובר בבעיה של מיעוט משאבים, אלא בקוספציה החינוכית-הערכית הנמצאת ביסוד חלוקתם: בצד התקציב האדיר של מערכת חינוך שאינה מסוגלת להעניק למורים הכלולים בה רווחה כלכלית, מקיים החינוך הישראלי הממלכתי מערכת תרבותית מנופחת תקציבים שמצטיינת בקיומם של מוסדות אקדמיים ותרבותיים שנוים במחלוקת מבחינת תרומתם האמיתית לחברה המקומית. חלק גדול ממחלוקת זו נובע מהיותם של גורמי ממשל פוליטיים מעורבים תדיר בהחלטות הערכיות-חינוכיות המופעלות על ידי מנגנוניו. בשל התלות התקציבית של שולי עולם החינוך בראש הפירמידה הממלכתית שלו קיים בעולם החינוך מאבק מתמיד של שליטה ריכוזית שבה ברור כי ככל שיתאימו אנשי החינוך את תכניהם לתביעות הפוליטיות של הממשל יזכו בזכויות רבות יותר מבחינה משאבית והגדרתית. סוג זה של מאבק מתחולל תדיר ביחס למוסדות חינוך המנסים, תוך כדי המאמץ להתקיים באופן עצמאי, לקבל מן הממשל את התמיכה שלכאורה אמור הוא לספק להם. דוגמה לסוג זה של מאבק מתקיים לאחרונה לגבי המרכז האקדמי באריאל. לגביו התפרסם כי "בעקבות החלטתה של המועצה להשכלה גבוהה שלא להכיר בתארים שינפיק המרכז האוניברסיטאי יהודה ושומרון שבאריאל, הגדירו אותה גורמים מתנגדים כ"צעד לא חוקי הסותר את סמכותה ומיועד להפחיד את הסטודנטים". עימות כזה ממחיש את בעיית החינוך הקיימת במדינת ישראל – ולא רק של החינוך הגבוה; כמו מסגרותיו הרשמיות, נמצאים גם תכניו של החינוך בשליטתה של הפוליטיקה מאז הקמת המדינה ובמיוחד מאז נחקק חוק חינוך החובה. רבים האמינו כי חקיקתו של חוק מסוג זה משמעה רווחה, שכן זהו אחד מביטוייה של מדינת הרווחה, המעניקה לאזרחיה שירותי יסוד בלי קשר ליכולתם הכלכלית. אחרי שנים רבות של חיים במדינה הסוציאליסטית הישראלית, הצליחה מערכת החינוך המכוונת על ידי המדינה גם לגרום לרבים מאזרחיה שחונכו על ידה לחשוב כי הם מקבלים את שירותי החינוך חינם. אך בדיקת ההישגים של מערכת החינוך הישראלית מציגה ירידה ביכולת תלמידי ישראל בצד תהליך מתקדם של התדרדרות תכניתית. כך, כמו בתחומים רבים אחרים, מסתבר כי מחירו של ה"חנם", הנתפש כאחד מהיסודות הנאורים של מדינת הרווחה, הוא גבוה עד כדי כך שההפסדים שנגרמים בגללו לאזרח הם כה קשים עד שאינם ניתנים לתיקון.
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||||||||||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
