| פרשת הקללה |
|
|
|
הלל ויס
יג אב התשסח 14.08.2008 
נכתב בחודש תשרי תשס"ח בכ"ג באב, תשס"ז [7.8.07) יום גירושן של שתי משפחות משכונת מצפה שלהבת בחברון הידועה בשם "השוק" קיללתי קללה נמרצת מפקדים בכירים בצבא, כל מי שנקרה בדרכי, לאחר שהושלכתי יחד עם בתי ומשפחתה בעלה וששת נכדי מדירתה בחברון. לפי דובר צה"ל הכוח המגרש מנה שלושת אלפים חייל אשר באו לעקור שתי משפחות יהודיות ממקום מגוריהם בחברון. בדרך כלל השמיעה התקשורת רק את הקללות ולא את ההקשר שבו נאמרו. להלן "הנאום". נושא אובססיבי שלא ירד מסדר היום במשך כחודש ימים. אך מהר מאוד אף התברר שהמפקד שהיה לכאורה נמען הקללות, דווקא הוא לא ספג אותן, אלא אחר. לשאלת הכתבת: מה אמרת למח"ט חברון? הייתי משוכנע שהוא זה שספג את הקללות. אבל התכוונתי לכווולם. המאמר הזה בא להציג את מלוא ההקשרים של האירוע ומשמעותם הן בנאום הן מחוצה לו והמסקנות העולות. הקטע המלא של הקלטה של הראיון שערכה כתבת ווינט, אפרת וייס בעיצומו של הגירוש
מופיע באתרים אחדים תחת הכיתוב בגוגל: הנאום המלא של פרופ' הלל וייס כדוגמת:
" ...ולהגן בגופי על נכדי ועל בתי, היא בעלת החנות הזאת [הדירה שממנה פונו] ובעלה וששת נכדי, שהצעיר שבהם בן שמונה חודשים. [אני כאן] כדי לחנך את נכדי שינקמו בצבא הזה, שיהפכו את המדינה הזאת על פניה, שימרדו בה שיהפכו אותה למדינה של יהודים ולא למדינה של פושעים ומושחתים. בית המשפט העליון שהוא בית נבלים, שצריך לפזר אותו בחוק ובכוח ולכן אני כאן יחד עם כל היהודים כדי לבטא מחאה, זעם, כעס וקללה כלפי כל אותם אנשים שבאו לכאן היום. במקום שהממשלה תציל את שדרות; שבע שנים פגזים נופלים, מפקירה את היהודים, מפקירה את דמם ושולחת אותם[את הצבא] כנגד שתי משפחות מסכנות בחברון וממשיכה את מלאכת הרוצחים בתרפ"ט. זה השוק של היהודים בתרפ"ט, יש להם קושאן, בית המשפט התכחש לזכויות הרשומות בטאבו מזה מאתיים שנה. בית המשפט העליון היה צריך לטעון בשבילם כי הוא אבי יתומים ודיין אלמנות ] אבל הוא אמר הם לא באו ולא הראו שום טענות. מראיינת: פרופסור הלל ויס, אלימות היא הדרך, היא החינוך לילדים? ויס: בוודאי ובוודאי, שן תחת שן, עין תחת עין, השוטרים הם האלימים, הצבא הוא האלים, השלטון הוא האלים, הגרמנים הם האלימים, ההיידמקים הם האלימים. היהודי למד בארץ ישראל להגן על עצמו! ולהדוף את אויביו ולכן אלימות כנגד אלימות. אבל לא הייתה כאן לצערי שום אלימות. הייה כאן רק בכי וגרירה ולא הייתה כאן אלימות. מראיינת: השוטרים הם גרמנים? ויס: השוטרים גרועים מגרמנים. מגרמנים איננו מצפים לשום דבר אבל מהשוטרים היהודים שהיו כאן, שאבדו צלם אנוש ומסוגלים לכל דבר. מה שהם עושים הם משרתים את חורבן העם היהודי, את חורבן המדינה, את חילול השם, את חורבן הדורות ולכן הם גרועים מגרמנים. - מה אמרת למח"ט חברון? אמרתי לו וקיללתי אותו שאמו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה שבניו יהיו יתומים שהוא ימוגר במלחמה הבאה, שזכר לא יישאר ממנו ושהוא יוסח מן הארץ ונכדי אם ירצה השם ינקמו את נקמתם בכל החלאות היהודיות אם הם לא יעשו תשובה ויבינו את הפשע שהם הולכים וממשיכים אותו יחד עם כל בית המשפט העליון, התקשורת האוניברסיטאות. כן אתם התקשורת. כן את צוחקת כי אילפו אותך כמו בהמה קטנה . מראיינת: אני לא בהמה ולא קטנה וייס: את גדולה! בדיוק כמו עזמי בשארה שכיוון את הטילים. לילה לילה ראינו [במלחמת לבנון] ערוץ שתיים, ערוץ עשר מכוונים את הטילים של החיזבאללה מי עשה את זה אם לא התקשורת? מי בא לכאן אם לא לצוד את כל הסצנות האלה, כל הרייטינג הזה. מה שהכי מטמא את העולם, הכי עבודה זרה זו התקשורת. מראיינת: תהלה יהלום היא הבת שלך? ויס: כן, תהלה יהלום היא הבת שלי -ולמה לא להתפנות בשקט, לחזור חזרה ויס: אנחנו נחזור גם בשקט וגם ברעש. גם בכוח וגם בחיל וגם בשלטון החדש שיתהווה כאן. אנחנו נחזור, בוודאי שנחזור, כפר עציון חזר אחרי כך וכך שנים, אנחנו נחזור לחבל עזה ונחזור לשארם א שייח' נחזור למלוא גבולנו מנהר פרת ועד נחל מצרים. אנחנו בודאי שנחזור זה בלי ספק. אבל המחאה צריכה להיות עוצמתית וחזקה לפי גודל הכאב ולפי גודל הפשע. שאלה אחרונה: היה פה איזה הסכם בין המתנחלים לכוחות הבטחון. אתם תעשו את התמונות שלכם ואנחנו נעשה את שלנו. ניתן לזה וניתן לזה. ויס:אני לא מאמין, אני לא יודע. מראיינת: כי לא היה פה כלום -אני לא יודע, תשמעי כואב לבי מאוד, שאין פה שום ריכוז מאמץ. שבחומש עושים דאווין גדול. 30 אלף איש, אבל פה לא היו שלושים אנשים.[מבחוץ] לא משנה אשמת מי זאת. אני רוצה לומר שאין כאן ארגון ואין כאן לב ויש מחלוקות בתוך הישוב היהודי. ויש הרבה מאוד סבל כאן ושבסך הכל היה המאבק עלוב, מתוקשר. אני מקווה, אם ירצה השם, שבעתיד זה לא יהיה כך, אני מקווה שבעזרת השם יהיה כאן שלטון אחר. אשמת הגירוש מוטלת, בין השאר על צה"ל, כקבלן הביצוע של התעללויות חוזרות ונשנות ביהודים שהתיישבו כדין באתר יהודי הנמצא בעמק המכפלה ברשות המחזיק כדין , הוועד היהודי בחברון, שקיבל הרשות מהרב מרדכי אליהו המחזיק בעזבון אל מצרי היהודי שרכש את הקרקע לפני מאתיים שנה. רק בשל פרשנות מופרכת מעיקרה של המושג אפוטרופוס על נכסי נפקדים על ידי הפרקליטות כאפטרופוס למען ערבים נתאפשר המהלך החולני המנוגד לכל חוק לרבות המשפט הבינלאומי. השלטון הירדני שהיה המחזיק במקום שלא כדין [כובש] שמר את הקרקעות לטובת בעלי הנכס המקוריים שהם היהודים, אך משחזרו היהודים העדיפו רועציהם בני עמם שלא להחזיר את הנחלה לבעליה. אין לפרש התנהגות זו אלא במוטיבציה אנטישמית. אשמת צה"ל היא שהוא מסכים, גם אם נאלץ, לפעול כזרוע של השלטון, שאסור לה להתערב בשיקולי הצבא שהוא הריבון הזמני בשטח "הכבוש" ולא המדינה. לכן מחובתו של אלוף הפיקוד לדחות את עמדת פרקליט המדינה כחריגה מסמכות ומשלא עשה כן העביר אליו את האחריות לביצוע הפשע. אימוץ אויב חדש, האויב היהודי ב"הכנה מנטלית" שאליה מתגייס עדר פסיכולוגים ורבנים מלחכי פנכה גורמת לצבא ולעם נזקים שקשה מאוד יהיה לתקנם. בהקשר בקשת הסליחה למח"ט חברון אל"מ יהודה פוקס כיהודי ליהודי בערב ראש השנה אמרתי לכתבת ווינט שהפיקה את האירוע ותיחקרה גם את מניעי ההתנצלות האישית למח"ט, כי "אי אפשר לשלוח צבא למלחמה קשה באויב, יהיה זה ברצועה, בסוריה או באירן ובכל המרחב ולהלחם תחת חותם של קללות נמרצות, המנבאות תבוסה מוחלטת וכי מפקדי צה"ל וחייליו ראויים, ככל שאינם עוסקים בגירוש יהודים על פי מדיניות זדונית, בלתי חוקית מתמשכת ונפשעת, לברכת הדרך בכל הצפוי בקרוב. היא שאלה האם אני צופה מלחמה. תמהתי על השאלה. אמרתי לה שהמלחמה היא בלתי נמנעת גם במחיר נסיגה עד הים. גירוש היהודים בידי יהודים הוא פרי מניעים אנטישמיים פנימיים, המכונים לפעמים "שנאה עצמית"; תערובת של רגשות אשמה כלפי הערבים, תחושת הסתבכות מוסרית ללא מוצא בשל חינוך לקוי, אי קבלה של ההיסטוריה היהודית ושנאתה ובוודאי לא האמונה והדת וחיפוש קרבן כפרה. מהלך השנאה נגד יהודים שמניעיו נחשפו והוכחו לא אחת, רויי בדחפי השפלה נגד חיילים דתיים וכל מי שנושא כיפה סרוגה או שחורה. כך גם עולה מתוך לקחי גירוש עזה, צפון השומרון ופרשת עמונה. כך עולה מהיחס למגורשים לאחר הגירוש ובמשך שנתיים ימים והחתמתם כי קיבלו טיפול ראוי בידי המינהלת. זו כבר אינו פעולה צבאית, אלא ראייה נוספת לזוהמה המניעה את תהליכי ההתנכלות, המשך של פעולת נקם ותיסכול, תוך התחסדות וגלגול עיניים.. לגירוש בחברון ישנם ממדים נוספים שלא היו בגירושים הקודמים או שלא בלטו דיים. הזכויות ההיסטוריות הרשומות והזכויות המטאהיסטוריות הסמליות והלאומיות הדתיות והלאומיות. אפשר היה להתווכח, אמנם באופן שטחי, על קרקעות חבל עזה ועל קרקעות צפון השומרון כקרקעות סימבוליות. לעומת הגירוש בחברון, הפוגע בבת העין של העם היהודי, בזכות הקנין הבסיסית הקדושה שלו, חברון כסמל הקנין בכסף מלא. הקנייה שהפכה לסמל כל הקנינים האחרים, המכונה על ידי נבזי היהודים טענה פסאודו אידיאולוגית, שלא ניתנה לה הגנה מאיזה בית משפח עלוב במדינת ישראל, המתיימר להיות בית משפט גבוה לצדק והמרבה להשתמש על ידי אחד משופטיו בדברי תורה כדי לגלות בה פנים. מפורסמים גם דברי ציונים חילוניים על ערכה של חברון לעם היהודי כמו דברי ברל כצנלסון, דוד בן גוריון ויגאל אלון שלא ראו בה שטחים אלא אחותה הבכירה של ירושלים. לכן דברי הבלע הנשמעים על חברון מצד משפטנים מחוקי שם אין להתייחס אליהם כלל כביטוי לגיטימי אלא כביטוי של שונאי ישראל לתיאבון או של בורים להכעיס. מערכת משפט שאינה מוחקת טענות אלו על הסף ומאפשרת להשמיען בשפה העברית אינה ראויה להיות מערכת משפט בישראל. בית המשפט ידע שטענות הבעלות לא הוכחשו בכל ההליכים הקודמים גם על ידי המדינה וגם לא על ידי היועץ המשפטי. בית המשפט ידע על הרישום אך נאחז בקו ההגנה של עורך הדין של המתישבים, איש שמאל מובהק, שהציג כקו הגנה שאין בלתו את העותרים כפולשים יותר משלושים יום, תקופה המקנה ל"פולשים" זכות להשמיע את טיעוניהם בבית המשפט מבלי שאפשר יהיה לגרשם ללא שמיעת הצד שלהם. "נותנים לפולש את יומו". העותרים לא היו פולשים ועורך הדין טעה בקו ההגנה שלו לחלוטין ושיחק לידיים של בית המשפט. ברור הוא כי גם כל קוו הגנה אחר לא היה מועיל, אך לפחות כיהודים לא היינו מתבזים בניסיון להשיג מעמד של פולשים בעלי זכות טיעון. בית המשפט כמו הפרקליטות הם ללא בושה זרוע וסוכנים של שלום עכשו. בתביעת הסילוק החדשה של משפחות נוספות בחברון, (1.10.07 ) המדינה סומכת ידיה על טענת שלום עכשו לפיהן הטענות של העותרים הן פסאודו אידיאולוגיות. על פי חוות דעתו המשפטית של ידידי שמעון הלוי אסור לבית המשפט כמו לממשלת ישראל להתערב במעמד הקרקעות ביש"ע כי אין לו לבג"ץ עצמו ולא למדינת ישראל סמכות שפיטה ביו"ש, ממש כפי שבג"ץ אומנם טוען ממילא. גם הסמכות של הצבא שם מוגבלת עפ"י אותה שיטה מוכרת בבג"ץ, ושמורה רק לצה"ל כזרוע של משטר הכיבוש ללא זכות התערבות הדרג הפוליטי. הלכות אלו עלו בבג"ץ ובמשפט הבינלאומי בהאג בענין הגדר. בית הדין לעניני עם ומדינה בחסות הסנהדרין שאני אחד מדייניו דרש מן היישוב היהודי לפני החתימה על ההסכם עם האוגדונר לקבל ערבויות מתאימות מן הממשלה עצמה לביצוע ההסכם כי "ימינם ימין שקר ושבועתם שבועת שווא" וקבע כי אין לסמוך על הבטחות שלטוניות שלא גובו לפחות בהחלטות הדרגים הגבוהים ביותר. קרי,הסכם בחתימת ראש הממשלה. גם החלטות שכאלו יכול בית המשפט העליון לבטל מתוך הסמכויות שנטל לעצמו ועל פי דרישת שלום עכשו כפי שבית המשפט העליון מתערב בשיקולי הבטחון וגם בשיקולים צבאיים מובהקים. יהודי אינו נחשב כיישות שצריך לכבד עימה הסכמים. להיפך, מצווה לסובב את היהודי בכחש. יום לפני הגירוש התכנס בית הדין לענייני עם ומדינה פעם נוספת ואסר על יהודים להזדקק לבג"ץ ללא קבלת רשות מבית הדין. הנאום היה ביטוי לייאוש עמוק המשוכנע בוודאות חורבנו של העם היהודי בארצו, ארץ ישראל בידי מדינה שהשתלטה השתלטות עוינת על משאביו הרוחניים, על זכרונו, תודעתו וזהותו של העם יהודי, על כבודו ועל חירותו והעושה הכל כדי לטשטש זהותו בתהליכי שמד כמו גיור ריק, יבוא גויים להמעיטו, השפלת חיילים דתיים וסילוקם מן הצבא בזמן שבעיית ההשתמטות תופחת לשיעורים מסוכנים. זו מדינה שהתנדבה משך ארבעים שנה לסמן את אזורי ארץ ישראל ששוחררו כ"שטחים כבושים" המעומדים להסגרה למר שבאויבי ישראל וזאת גם כדי לדשן את מאוויי השליטים הישראלים לנצל את הפחד ממלחמה ולהגיע לשלום על גב היהודים תוך סילוקם מארצם. מדינה שכזו לא תשרוד. הידיעה הברורה היא כי אם המדינה בלבושה הנוכחי לא תעשה תשובה מ"דרך השלום" שהיא התפטרות מכל ה"שטחים" שמעבר לקו הירוק כשלב ראשון,כפי נאום ההכתרה של החתרן הבלתי נלאה, שהפך נשיא מדינת ישראל היא צפויה לחורבן עד לקו הכחול. אך להידרדרות אחראית החברה כולה, רוב העם היהודי בישראל שהוכשל על ידי מנהיגיו ולא רק צה"ל. חורבן שיכול להגיע חס ושלום למאות אלפי הרוגים, פרי תבוסה לצבא שנתן ידו לגירוש. הכל מגיד חזות קשה, חורבן על מלא משמעויותיו. מלכודת שאין להיחלץ ממנה. קללת 'אויבי איש אנשי ביתו' טופחת בפנים. קשתה עלי בייחוד הפגיעה בחתני מעבר לפגיעה בבתי הצדקת ובששת נכדי התינוקות. חתני שוקד על התורה משחר ועד חצות שנים על גבי שנים ואינו מבטל זמן. [כן, הוא גם חייל בצבא] אילו היה הצבא יודע שכל כוחו הוא מהתמדת היהודים בתורה ומנכונתם של יהודים עקב כך למסור נפשם על קידוש השם, העם והארץ, אילו משרד החינוך היה לפחות משרד ציוני שאינו שקוע בלימודי הנאכבה, היו החיילים משננים את שירו של ביאליק "אם יש את נפשך לדעת" ובפרט שני הבתים האחרונים: אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,
הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
כְּחֹם הַיּוֹם, בַּשַּׁחַר אוֹ בְנֶשֶׁף לָיְלָה,
בְּאַחַת זָוִיּוֹתָיו אוֹ עַל-יַד-תַּנּוּרוֹ
הַמְנַשִּׁים אֶת-עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל-גְּמָרָא בָלָה,
בְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!) אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,
וְאִם לֹא-לָקַח אֵל מִמְּךָ כָּל-רוּחַ קָדְשׁוֹ
כִּי רַק זִיק מֻצָּל הוּא, רַק נִיצוֹץ פְּלֵיטָה קָטָן,
וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא-נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם תרנ"ח. כחוקר ספרות אני עוקב שנים ארוכות אחר השנאה לצה"ל המלווה את הספרות הישראלית בהתמדה מאז יצירותיו של ס' יזהר 'חירבת חיזעה' ו'השבוי' [1948-1949]. אין מוסד אקדמי בארץ כמו שאין סופר שלא עסק בחתרנות נגד הצבא, בהטבעתו כגוף מילטריסטי התומך בכיבוש ומבצע אותו באכזריות יודו-נאצית. אבל כשזה מגיע לסלידה מן החרדים והכתומים, הצבא נהפך לקדוש ונהיה אמצעי ניגוח ובפרט אצל חנפים דתיים לאומיים מטיפוס מסוים ומייסדי מפלגות ציוניות זקנות. אילו הצבא היה נוהג אחרת, אילו היה נמצא קצין בכיר אחד מעבר לשניים שלושה בדרגות קצונה נמוכות שהתגלו בימי גירוש קטיף שהיה אומר עד כאן: "אני מצפונית איני יכול למלא פקודת שהן פרובוקציה של היועץ המשפטי, בית המשפט ושלטון כמו זר בישראל" הכל היה נראה אחרת, לא היינו נתקלים בדמעות התנין של האלוף לשעבר יאיר נווה שהוא לא קיבל גיבוי מהמחנה הלאומי שבגד בו ושגירוש צפון השומרון היה סתם ספין. לא היינו שומעים לאחר מעשה מהאלוף גרשון כהן בשבעה בית משפחת מורנו הי"ד כי הגירוש היה פשע נגד העם היהודי, סגן הרמטכ"ל דן הראל לא היה מתמנה לתפקידו ולא הינו שומעים את כל ההתנצלויות המאוחרות והוידויים של הרב הראשי הצבאי ישראל וייס. המחנה שהיה אמור להיות לאומי, חילוני-לאומי, כאילו שיש דבר כזה, מבין בסתר ליבו כי הוא נסחף למחוזות שהוא לא חלם עליהם. שהוא בגד בהוריו והאבות המייסדים ושהוא נאלץ להיכנע לטרור של ממשלות שמאל כפי שממשלת ישראל נכנעה לפרשת עלילת הדם של מוחמד א-דורה, כניעה מרצון, כדי ללכלך את צה"ל בעולם ולאלץ מרצון לוותר על חבל עזה וכל יש"ע והגולן. ממש כפי שרבין יחד עם זבולון המר לאחר רצח שהיה במסגד בחלחול על רקע פלילי של ערבים בידי ערבים והוא כבר ידע שאלו הנסיבות ואף על פי כן טען: אם היהודים מתנהגים כך אאלץ לקבל את הטענות הפלשתיניות. הרי זו הזמנה לעלילת דם. על זה נאמר בור כרה ויחפרהו. רבין עצמו הפך להיות קרבן של אחת יזומה כזו. עדיין חלק מראשי המערכת משוכנעים שדווקא הדתיים הלאומיים הם הפראיירים הטובים ביותר להיות בשר תותחים לאחר ביצוע המזימות הנפשעות של השלטון ולמלאות פיהם מים לנוכח השתררות רוח הטומאה בישראל , השלכת יהודים מבתיהם והסגרת חברון, ירושלים וכל חבלי ארץ ישראל אין סיכוי שבשלב הזה יבין מי שצריך להבין כי מי שנגע בארון הקודש לא יינקה! חשבתי על כל בתי הכנסת ובתי המדרש, הישיבות והבתים בחבל עזה ובצפון השומרון ועל עקירת המתים ממנוחתם. על שרפת בתי הכנסת בידי זדים בני ישמעאל לאחר שהזדים היהודים נרתעו מלגעת בהם לאחר שנתנו ידם לכל הגירוש. [הרבנות הראשית, שנרתעה אמנם לאחר מרד של מועצת הרבנות הראשית מפסק הבג"ץ שהורה לשרוף את בתי הכנסת ומרדה בהוראה וסחפה אחריה את ממשלת ישראל הכושלת דאז] הרי לא רק אני כיהודי ערב ראש השנה צריך לבקש סליחה מהמח"ט כיהודי שאסור לי לקללו, כי באמת הרי הוא בין השאר גם קרבן המערכת. אך גם הוא ורוב הצבא וכל המנהיגים והרבנים מהמעגל התומך הראשון, והרבנים הגדוילים החרדים, שהתנגדו אבל בסוף עמדו על הדם ותמכו, באמצעות סיעותיהם בכנסת תמורת ממון וטובות הנאה ושליטה ציבוריות. היינקו? מדוע לא יובילו את ציבור מרעיתם והם בראשם לבקשת סליחה? הרי יכלו למנוע אילו התעקשו יחד עם הרבנות הראשית, יחד עם כל הפוליטיקאים שכשלו במאבקם ונתנו יד לפושעים ושאר העסקנים, .כולם נושאים באות הקין של הגירוש והם צריכים לשקוד על דרכי סליחה וכפרה כי לא יכופר להם[ראה הפסוק] ולא תהיה תקנה לצבא עד שלא יחליף ראשו ויבין את מטרותיו הלאומיות. פרשת גרוש חברון, הוא בינתיים שיאה של התנכרות לאומית לנחלת אבות, לזכויות הקנין המקודשות באמת ולא לאלו המדומות של חוק כבוד האדם המקודשות רק מכוח הפה שאסר והפה שהתיר את דמם של היהודים, משפט העוסק כנראה רק בהגנה על קנין ערבי. הגירוש שהוא פרי זוועה של בגידה נמשכת. עוול מרושע כשמסמכי הקניין המפורשים של היהודים הרשומים בטאבו והבלתי מוכחשים צועקים נגדו, התעללות סדיסטית נמשכת ביהודים, חילול כבודם אמונתם, דתם ודחיקתם אל קיצם. שמתי בנאום את כל הקלפים על השולחן. אך האנשים שהתאכזרו אלי יותר מכל היו חברי. לא אחד מהם שאל למה התנצלת! אמר לי ברוך מרזל לאחר ההתנצלות לרמטכ"ל: תראה כמה גבוה עלית וכמה נמוך ירדת. מרזל עצמו ביום הגירוש ולמחרתו אמר לי קללת את האדם הלא נכון. מח"ט חברון הוא דווקא איש טוב, אמר מרזל. גם על תת-אלוף נועם תיבון המליצו בעבר רבים והייתה תקופה שהוא היה חביב היישוב היהודי. הוא הוא שאותו חיפשתי בשוק ושאלתי קצין גבוה אחד שכנראה היה טפסר במשמר הגבול האם הוא נועם תיבון שגירש במרמה את אלמנת נתי עוזרי שנרצח בידי בני עוולה לעיני משפחתו בליל שבת. תיבון גרשה מביתה החוקי והרס אותו בפניה ובפני ילדיה עד היסוד בחורף 2003 והשליכה לאחר מסע עינויים והשפלה בליל חורף בירושלים. גם התברר לי בהמשך שהוריו של מרזל הם שכני הוריו של מחט חברון מזה שנים ושהוא באמת אדם סימפטי. יומיים לאחר הגירוש קיבלתי מכתב של ד"ר יוסי לשם ידידו של המח"ט ושל יוסי שריד המכוון גם אלי והמגנה אותי מאוד. כתבתי לשניהם תשובה שאכן כנראה המח"ט הוא אדם וגם יהודי הראוי להתנצלות פרטית אך איני יודע להפריד בין האדם לתפקיד. מהר מאוד התברר לי שכלל לא קיללתי את מח"ט חברון יהודה פוקס שהוא אלוף משנה אלא קצינים אחרים ואין זה משנה כי לי לא היה משנה כלל וכלל את מי קיללתי. ענין זה בסופו של דבר תרם לנכונותי לחזור ולהתנצל בפניו כי ראיתי בהלכות תשובה ברמב"ם לפני ראש השנה כי מי שמקלל ציבור לא נותנים בידו לעשות תשובה כיון שהוא אינו יודע את מי הוא קילל ולכן הוא לא יכול לבקש סליחה לא ממוענת מאדם מסוים. בנוסף לכך אני חושש מאוד שאילו הייתי בעל תפקיד אולי חס ושלום גם אני לא הייתי עומד בנסיונו של המח"ט וענין אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו עמד לנגד עיני. וועדת נאמן ביקשה ממני להתנצל פעם לרמטכ"ל ופעם למח"ט חברון. היא לא דחקה בי בגסות ולא איימה. היה גם נוסח המטהר את הצבא שביקשה שאחתום עליו וסירבתי. לא אנקה את הצבא. לצבא יש אחריות לפי הדרגה, כך אמרתי לה! אך עוד לפני שפעלה הוועדה שלושה ימים לאחר הקללות פנה אלי ידיד, איש השמאל הציוני-דתי יצחק מאיר שאתנצל, אמרתי לו שאני מחפש דרך להתנצל ונוסח מכובד ושאעשה זאת בהזדמנות הראשונה. אבל ההתנצלות והקללות אינן משנות את המציאות, אם הייתי נוהג ח"ו כמו חייל בצבא הגירוש הייתי כמובן גם אני פושע. הקללות הן ענין שולי בסיפור, הן ענין של סיטואציה נפשית במציאות איומה. ובאמת איני מאחל לשום יהודי ח"ו שיקרה לו אסון וגם לא לגוי. אך המציאות הצפויה היא בלתי נמנעת כשההכנה המנטלית אינה רק ביטוי להתארגנות יזומה של צבא להטות את החיילים למטרות נפשעות. ההכנה המנטלית היא לא רק מאז הסכם אוסלו שאישרר כל נבלה מוסרית, פוליטית ומשפטית. ההכנה המנטלית היא סירוב פנימי עמוק של העם היהודי להמשיך להלחם תוך שהוא מסומן כיהודי. יהודי? זה לא הוא, זה מתאים לצאן לטבח, ליהודים משם מן השואה. היהודי הרודף את יהודי חברון הוא חלק ממכחישי הזהות היהודית ומימלא חלק ממכחישי השואה שלא תיתן להכחיש את עצמה.היא תחזור בצורה אחרת. כותב א"ב יהושע בספרו מר מאני : "היינו פעם יהודים אבל כבר שכחנו מזה". הרי העם הציוני והפוסט ציוני הוא כבר נורמלי, התפטר מעול ארץ ישראל, התנ"ך, ירושלים הר הבית, ההיסטוריה ואפילו השואה כאמור, ראוי להצניעה למרות טענתו הצודקת של הצורר אחמדינג'אד שאפשר להתפרנס ממנה יפה יפה, להקים מדינה על גב השואה ואחר כך לבעוט בה. היהודי יודע שכלבי הצייד מריחים אותו גם שהוא מכריז שהוא אינו יהודי. גם שהוא אינטלקטואל שמאלני איש שלום עכשו, קוסמופוליט, איש מצפן,תומך מאו, שונא ציונות, עדיין מריחים אותו ובזים לו ואפילו יותר חזק מליהודי המתרחץ פעם בשנה, אוכל שום ובצל, בעל זקן ופאות מדובללים וביותר יש להביע סלידה ממתנחל עם ברק הזוי בעיניים. בתוך הנאום בעיצומה של רתיחת הדם התניתי את תכולת הקללות: " אם לא יעשו תשובה". לא התכוונתי באופן ישיר למה שנקרא היום תשובה דתית במגמה של קיום מצוות, הלוואי שיעשו תשובה שכזאת אך לא לכך התכוונתי ונראה לי שתשובה כזאת לא תעזור באופן ישיר, יש חיילים רבים תומכי גירוש שהם דווקא בגלל אידיאולוגיה משובשת, עובדים בשקידה ייתרה את עגל המדינה הנוכחית וכל מה שיורו להם ואפילו לירות באחיהם יעשו מתוך אמונה בקדושת המדינה. התכוונתי לתשובה הנובעת משחרור התודעה היהודית-עברית-ישראלית מבית כלאה. ענין המתבטא בראש ובראשונה במטרות המלחמה שהרמב"ם ניסח בהלכות מלכים ומלחמותיהם בעקבות התורה, ומקורות חז"ל לעשות מלחמות ה' בכל ליבו. ראוי לעיין בספרו של הרב אביגדור נבנצל, רב הרובע היהודי 'שיחות לראש השנה' הדן בפרשת המלחמה מפרשת 'כי תצא למלחמה' בספר דברים ומעמיד את העקרונות האתיים של המלחמה על פי תורה. כל מי שלא קרא את תפיסת המלחמה היהודית-ההלכתית לא יבין כלל מהי תקנתו של הצבא ושל עם ישראל אפילו יפתח את בתי הספר האסטראטגיים המצוינים והטובים ביותר. על מה הוא נלחם בדיוק? על הדמוקרטיה כטענת בוש בעירק? על מדינה וארץ הנתונה למסחר של שטחים תמורת שקר! האם השטחים הם של השלטון? . הרב אביגדור נבנצל: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' בידך..."(דברים כא,י). הבטחת התורה היא, שכאשר תצא למלחמה על אויביך, יעזור לך ה' לנחול נצחון. אלא לשם כך, צריכים להיות ברורים לך שני דברים: א. שתדע מיהם "אויביך". עליך לברר היטב מי הם ידידך ומי הם שונאיך, וכידוע ישנם אויבים מסוגים שונים: חלקם גלויים וחלקם סמויים; חלקם לוחמים בגוף וחלקם ברוח. ב. התנאי השני הוא[..] עליך להבין את החובה להלחם באותם אויבים, ואינך יכול לשבת שאנן ולצפות לנס. כאשר סוג של יהודים הופכים לאויבים והאויבים החיצוניים הופכים למתני הזהות של הישראלי, לנותני הלגיטימציה אזי אין תקנה לעם היהודי. לכן קודם לכל אימוץ של איזה איסטראטגיות , תורות לחימה, או כלי נשק צה"ל אינו עשוי להתגבר במלחמתו ללא הכנה מנטלית מתאימה שהיא הפוכה ושונה במאה ושמונים מעלות מן ההכנות המנטליות שעבר בשנים האחרונות, לפחות מאז תחילת תהליך השלום, אפשר לומר מאז הפאניקה שאחזה ביהודים מאז ניצחו במלחמת ששת הימים ובעקבותיה עשו כמעט הכל להסתלק מתוצאותיה המחזירות אותם ללב התנ"ך הדתי ולא התנ"ך החילוני שהציונות ברובה קידשה מראשיתה והנחילה לעצמה את שקריה ואשר הוליך אותה בסופו של דבר למחוזות תוהו. ללא הכנה מנטלית אמונית הוויכוחים בין אורי מילשטין לרן ברץ הם עקרים לחלוטין. ואמנם רן ברץ במאבקים בליכוד האשים אותי בגזענות וכל מיני טענות שטוענים גם נגד משה פייגלין שהן בעיקרן טענות אנטישמיות מוסוות. אך כדי לדבר בלשון בני אדם נאמר כך: כל עוד צה"ל והעם היהודי מפגינים במאזן הסתירות הפנימיות שלהם, המתבטא בהכרעה לחתירה לשלום בכל מחיר, בנוסח המקובל לעומת המוכנות למלחמה כמלחמת קודש צה"ל יוכרע. מלחמה אינה רק באויבים הגדולים והרחוקים באמצעות טילים ופצצות אטום, אלא כאן במאבק בהוריהם של ילדי האינתיפאדה. תמונת החייל הנסוג מילד בן שלוש שמלאה גאווה את המצפוניות הנוצרית הארורה המזויפת של הישראלי המצוי היא שהוליכה לחורבנו. הילד הערבי הוא קרבן של החולשה והבגידה היהודית באלוקי אברהם יצחק ויעקב. העמדת השכנים הקרובים ביותר, גם אלו הנמצאים בתוך מדינת ישראל במקומם כמו רוצחי הילדה טל זינו והילד דני כץ ופסיקת דין מוות היא תנאי קיומי והיא אינה פרי אכזריות שרירותית אלא כורח קיומי. למחרת הקללות 7.8.09 וכנראה ללא כל קשר אליהן יצא אהוד ברק במדיניות צבאית הסותרת את כל מה שעשה וגרם בשנותיו הפוליטיות. גם המבצע בסוריה מעיד לכאורה על התייצבות כוח ההרתעה וכפי שאמר כבר האלוף יידלין וגם הרמטכ"ל, הנה הוקוס פוקוס ,תיקנו! וכך גם נאומו על הסכנה האורבת ועל הדריכות הנדרשת אבל במקביל הוא שותף לוועידת שלום שתיכפה לארוז את כל צה"ל לטובת הדינמיקה של השקר. זה לא רק ברק, זה העם היהודי שאינו מקבל את עצמו ולפיכך הוא נוקט בפעולות רבות שעתידות להרוס את קיומו בגלגול הנוכחי כמדינה ישראלית. בפעולות כמו עיסקת ג'יבריל וכל דומותיהן, באימוץ תורת הלחימה שהייתה תקפה עד לקיץ האחרון והנובעת מ"תהליך השלום" הנמשך בינתיים בכל עוזו רק לא בעזה. כפי שהוא נתקבל וכפי שהוא מתנהל משדרים היהודים לעולם שהם בעצם מעונינים להיות מובסים ולרדת מכל העץ של מדינת ישראל אם לא יתקבלו על ידי משפחת העמים כאומה השואבת את לגיטימיותה בראש ובראשונה מן ההסכמה הערבית ולאחר מכן מאומות העולם. צה"ל בינתיים עד לקטסטרופה קיצונית, מה שנקרא בעבר הלא רחוק מגא פיגוע אינו יכול לקבל ולהפנים מה פירוש התפקיד שנטל על עצמו מכוח השליחות ההיסטורית של העם היהודי להיות צבא הגנה לישראל, לעם ישראל הקודם למדינת ישראל; בראש ובראשונה להיות צבא הגנה לעם ישראל, הוא העם היהודי ולא בהכרח צבא לקידום ייעדי השלטון המזהה עצמו עם מדינת ישראל שהיא מדינה החותרת נגד עצמה ונגד צה"ל ומכשילה אותו בתפקידו מאז היות צה"ל, מאז מלחמת השחרור. דוגמה להכשלה של הרוח הציונית ניתן לראות במאמרו של אורי הייטנר מתקופת תשרי ש.ז. המשתמש בכל התחמושת המשומשת כדי לשכנע עצמו שאנו בדרך החוצה מן המפולת הרוחנית! הייטנר מזדרז מאוד להאמין לאהוד ברק. אבל כשאני רואה את מלחמת הצבא בכיפות הסרוגות אני יודע דבר לא השתנה. הצבא מת להפסיד וזה לא קשה להיות מובס במלחמה. מה כתב אורי הייטנר בעיתון האינטרנט של אהוד בן עזר. אורי הייטנר א. רוח ברק או רוח ברק [....] בראיון ל"מעריב" ערב יום הכיפורים, סיפר שר הביטחון אהוד ברק על הדברים שהוא אומר לחיילים, למפקדים הזוטרים ולפיקוד העליון. אלה בדיוק הדברים שראוי שיאמרו. "הכי חשוב זה החתירה למגע. דבקות במשימה. אלה הערכים שעומדים, מבחינתי, מעל הכל... אסור לא לנצח במלחמה. ניצחון, ניצחון, ניצחון. צריך יוזמה, אחריות, ראש גדול... רק על דבר אחד אין סליחה, וזה על התנהגות תחת אש. ואת הדברים האלה אי אפשר להנחיל בפרסום 'קול קורא' או משהו. כאן, צריך שזה יחלחל. באווירה. בתפיסה. כשאתה יושב איתם, ומדברים, ומקשיבים ומסתכלים בעיניים, זה נתפס... התנהגות הססנית מידבקת. החתירה צריכה להיות קדימה, תמיד קדימה, נחרצת וממוקדת. זה צריך להיות המטען הגנטי שלנו. כך זה היה, כך זה גם יהיה. המודעות צריכה להיות רק לניצחון. אין אפשרות אחרת." מילים כדורבנות. אולם אין בהן כדי לחולל את השינוי, כל עוד תרבות הכסת"ח שלטת בצה"ל. גם בעניין זה אמר ברק דברים ברורים: "אני חושב שצריך לתת לחיילים גיבוי. הכי חשוב זה להחדיר להם לראש שייקחו אחריות. שלא יפחדו. גם אם טועים, לא קרה אסון... מותר לעשות שגיאות, אין תעודת ביטוח. לא תמיד נצליח. אבל יש גיבוי לפעול, לעשות, להיות ראש גדול... טועים? אז טעינו. אני אתן גיבוי גורף... בשעת קרב, אני אומר להם, קחו אחריות. תיזמו. תפעלו. אין סיכוי שיגיע אישור מלמעלה. אין זמן. אי אפשר לחכות. אם תחכו שזה יצמח מלמעלה, תחכו לנֶצח. היזמות צריכה לבוא מלמטה. מהשטח. תהיו חופשיים. החשש מטעויות מכווץ, סוגר, מגביל. כל זמן שההתנהגות תחת אש היתה נכונה, תמיד תקבלו טפיחה על השכם." זו בדיוק הרוח שחייבת לנשוב בצה"ל. אם זו הרוח שאהוד ברק משיב בצה"ל, אם זו רוח ברק, רוח זו ברוכה ובה הסיכוי לשינוי הנחוץ. אני עדיין לא מאמין לאהוד ברק. הוא אמנם יודע מילולית מהם הערכים הנכונים בהקשר שיש בו מדינה חדורה בצדקת הדרך ובאמונת אבותיה המייסדים לפחות. אבל ברק עצמו כפוליטיקאי וכחייל הוכיח עד עתה רק כוח מניפולטיבי. אבל אולי הוא חזר בתשובה, לך תדע! את הגירוש החדש בחברון הוא כנראה לא יחסום. בכל הקרירה הציבורית שלו עד עתה הוא הוכיח בעיקר חתירה למגע לאחור, לכן על אף שהוא אומר מלים נכונות הן עדיין נשמעות כמניפולציה. הוא אינו יכול להיות חבר בממשלה שאותה קרא להפיל. הבטיח שאם ייבחר יפיל אותה אבל כרגיל עשה להיפך. לכן התקליט של ברק עשוי להיות בזבוז תחמושת ציני. אם הוא הולך להיות שותף בוועידה שבאה להפיל את מדינת ישראל לאסון נורא, לשם מה הוא צריך צבא? על מה בדיוק ייגן הצבא? עדיף לשבת בישיבה ללמוד תורה ולהתפלל ואפילו במלחמת מצווה. אבל כאמור אינני נביא ויכולות להיות גם הפתעות מרעישות. אולי כבר עושים באמת תשובה!
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||||||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
