אהרון הסמולן. סמולן, שבז ליהודים ("הם רוצים לזרוק את הערבים לים"); שנעול לקעקע את המדינה היהודית ולשים את מדינת-כל- אזרחיה תחתיה ("אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה") ושרגיש אך ורק לזכויות של ערבים, אך לא של יהודים; יהודים בכלל ומתנחלים בפרט. את דמם של אלו האחרונים הוא החל - שלא במפתיע - להתיר, בשלבים: "הם אולי שם בהפרת החוק", אם כי, דאג להרגיע בהמשך, 'לא כולם מפרי חוק'.אמנם הפתעה של ממש אין כאן.

הרי ברור כשמש ביום בהיר, שכבוד השופט העליון בגימלאות שכבש גם את שטחי התחיקה, החקיקה והפוליטיקה, הוא פוסט-ציוני מושבע. אנטי-ציוני שגייס את מערכת "שלטון החוק" להיות ראש החץ בסירוס ישראל. בהצלחה מרשימה. אבל נשאלת השאלה, מה ראה כבודו לערטל דווקא עכשיו את נטיותיו/סטיותיו אלו, ודווקא בפרהסיא? ובכן, לכך שתי השערות, שכל אחת מהן לכשלעצמה, מחייבת פעולה. פעולת תיקון. כי אין דומה הודאת גנב בגניבתו - גם אם זה שר אוצר, להודאת שופט עליון בנטייתו ובהטייתו את מערכת המשפט. כאן, במערכת המשפט, אנו נשארים עם ההטייה.ובכן, ברור שלא במקרה יצא אהרון מהארון. לא לטובת פרסום בעלמא. גם לא להכאה על חטא כמו שעשה השופט בדימוס מישאל חשין, כשהודה בגיוס הפוליטי של בג"ץ לשמֵּר את האתרוג - שרון, כדי שתהיה התנתקות. מישאל התוודה ב-25.06.06 לעיתון "הארץ" כדלקמן: "אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות". משהו שנראה כמו הרהור שני. אבל כאן זה לא המקרה. כאן ברק מזדעק מול שתי ארכי-סכנות לאוליגרכיה הסמולנית השלטת: (א) הוועדה לבחירת שופטי בג"ץ, ו-(ב) הסכנה שבעיגון מדינה יהודית. סכנה שעלתה לאחר הבחירות, ובמיוחד לאחר נאום נתניהו.על הסכנה הראשונה מיותר להכביר מילים: ברק אכלס את בג"ץ בבעלי השקפתו: דורית (בייניש) ואיילה (פרוקצ'יה) ודליה (דורנר) ועדנה (ארבל), וכד', ועיניו כלות מול הסכנה להשתלטות יהודית ("עויינת") על המערכת שלו. ומול סכנה כזו, גם איום שיגדע את היד, כבר לא עושה רושם. אך את הנקודה השניה יש להבהיר. למה דווקא הדגל הלבן של נתניהו מול בראכ חוסיין אובמה בנאום בר-אילן, עורר את חמתו של אהרון ברק?

כזכור, קיפל נתניהו בבר-אילן את הדגל על פיו נבחר, והכריז שהוא מוכן לחלוק את ריבונות האומה היהודית בארץ ישראל, עם "פלשתין". אבל, נתניהו מיקש כניעה זו באוסף סייגים, בתקווה שהפריץ יילך בטרם יוכל לחגוג על הכניעה. לא שבאמת אפשר להתכחש למילים שנאמרות קבל עם ועולם - ובודאי לא בשם ישראל, אבל, במאמץ למצוא משהו לזכות נתניהו, אפשר לומר, שכנראה זו היתה כוונתו. אשר לטקטיקה, ידוע שזו דרכו, גם אם לרואים למרחוק ברור, שהוא גם יאכל את הדגים המסריחים, גם יגורש מהעיר וגם יחטוף את המלקות. בכל אופן, אחד הסייגים העיקריים שאמור לתקוע את הרעיון העוועים של "מדינה פלשתינית" בארץ ישראל המערבית, הוא: 'ישראל - מדינה יהודית'. את הענין הטקטי הזה הבין אהרון ברק, ועל כך יצא קצפו. ולא קצף בלבד, אלא מלחמת חורמה ברעיון. עד כדי כך שלא בחל בחסות גלויה של  "הקרן החדשה לישראל" - הגזבר של כ-40 ארגוני סמול וערבים עויינים, הפועלים להכחדת ישראל כ'מדינה יהודית'.ולא זו בלבד: אהרון ברק זיהה בדברי נתניהו איום קיומי על המורשת התחוקתית היסודית שלו: הקביעה שישראל מחזיקה את יהודה ושומרון "בתפיסה לוחמתית".

קביעה שהוא - אהרון ברק - יותר מכל אחד אחר, הכניס לישראל. תרתי משמע. ראשיתה בבג"ץ "תמים" ב-1983.בג"ץ 393/82. ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה, אגודה שיתופית לשיכון מורים חברי האגודה באזור יהודה ושומרון, תבעה את הממשל הצבאי על תכנון תחבורתי שמתנגש בתכנונה היא לבניית שיכון. תוך כדי הדיון ההוא, ובלי ששלומי ישראל צפו מה טמון במוקש, קבע אז אהרון ברק שבכיבוש עסקינן, וששלטון ישראל באיו"ש זמני, וכו' וכו'. קבע, והשאיר את המחוקק באלם ובהלם. סיפור נפרד הוא איך נוצר הוואקום ואיך מילא אותו אז אהרון ברק, כשלקח לעצמו את תפקיד מחוקק-העל, אך בדבר אחד אין ספק: זה הבסיס לכל בנין העל של האפליה כלפי היהודים באיזור איו"ש. ולא זו בלבד. זה מה שמתדלק את התרסת אומות העולם נגד ישראל כיום: גזלנים אתם. בפס"ד ה"התנתקות", כשדחו ברק וחבורתו את ערעור מועצת חוף עזה על הגירוש, הם נאחזו בקביעה זו כדי לטעון שחוקי כבוד האדם וחרותו, חופש העיסוק והקנין הפרטי, אינם חלים ב"שטחים". לכן, זה שנתניהו החל בנאום בר-אילן להזכיר את זכותנו על יהודה ושומרון (אמנם, עדיין רק "זכותנו". עוד לא: "חובתנו"!) וכרך את זה ביהודיות המדינה - גם אם בלית ברירה, זה איום קיומי על מפעל חייו של אהרון: שישראל כובשת שטחים לא לה. כי אם ישראל אינה מדינה של האומה היהודית, איזו זכות יש לה לתבוע את יהודה ושומרון - ערש האומה היהודית?אבל, בהתקפתו זו חשף אהרון את עצמו. לכן, אפשרי שדווקא מעז יצא מתוק: אמנם המצב בזירה המדינית כיום קשה יותר וכולם עסוקים בבלימה, אך אם יתחיל התהליך של בחינה מחדש של הקביעות הפוליטיות המוטות של אהרון בתפקידו כשופט העל וכמחוקק העל המשולב של ישראל, עשוי להתחיל כדור השלג של התיקון. ובעצם, למה שזו לא תהיה ראשית הבלימה של התקפת בראכ חוסיין אובמה על ישראל?

תגובות

הוסף תגובה חיפוש

לא ברק הוא הבעיה יאיר מנדלסון 2009-07-02 09:41:51 כפי שציינת (אמנם במובלע) ברק נכנס לתוך ווקואום. הוא הווקואום שנוצר כאשר הרוב המכריע של הפעילות הפוליטית של של מי שמכונה "הימין", הפסיק לתבוע בפשטות החלת הריבונות על כל שטחי ארץ ישראל. זה אינו ניתוח היסטורי בלבד - זו דרישה להיום! שכל מי שקולו נשמע בכל פורום שהוא, מהכנסת ועד ל"קהילה אמונית", יפסיק לעסוק בלבדית ב"בניה" (ציונות מעשית) ויחזור לתביעה המקורית של הרצל (ציונות מדינית)דהיינו לא להמתין "למו"מ על הסדר הקבע", כאילו בעלותנו על הארץ נתונה למו"מ, אלא: (א) הצהרה ברורה על תביעה לריבונות על כל ארץ ישראל, כולל זו שמעבר לירדן (ב) תביעה מהכנסת להחיל את ריבונותינו מיד הלכה למעשה בכל מקום שבידינו. ולא לפחד שיקראו לנו "הזויים" אם ברק הוא "שפוי" זה כינוי של כבוד. השב לתגובה

הוסף תגובה
שם:
דואל:	אל תשאיר אותי מעודכןהשאר אותי מעודכן
כותרת:
אנא מלא את קוד האנטי-ספאם שאתה רואה בתמונה.

Powered by !JoomlaComment 3.26

3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved."