| לאן הולכים המים |
|
|
|
משה פייגלין
ט חשון התשע 27.10.2009 
היורה הקדים השנה ובאלול כבר ירדו גשמי ברכה. גשם אמיתי - לא סתם טפטוף - יורה של ממש שמשאיר שלוליות לילדים. הלב רחב מריח הגשם הראשון, העשב הירוק מיהר להגיב ולבצבץ על מורדות ההרים, עמו בצבצה גם תקווה כי אות וסימן הוא הגשם הזה לשנה ברוכה במיוחד. חוץ מזה, העפר התהדק והרכיבה במעלה השבילים התחוחים נעשה קלה ומהנה יותר. אח"כ בא השרב ועמו החשש שאולי היורה המוקדם לא היה הפגת כוונות אלא הפגנת יכולת בלבד. היום, ז' בחשוון, הוא היום שבו מתחילים לבקש בתפילת שמונה עשרה (שאנו מתפללים בשחרית במנחה ובערבית) על הגשם. החמסינים הכבדים שחטפנו דווקא בתקופה הזו גורמים אצלנו לשתי תגובות. האחת, שמאפיינת יהודים אמוניים - כלומר את הרוב היהודי היושב בציון - היא התחושה שמישהו מנסה לומר לנו משהו. זה מאוד חזק אצלנו - בארץ ישראל - הקשר בין מצבנו המוסרי לבין ירידת הגשמים. כל האפוס התנ"כי והרבה מעבר לו, מלא בזה. מי שהתחכך מעט בתרבות ישראל אינו יכול שלא לחוש מעט נזוף נוכח היובש הזה. ואילו התגובה השנייה היא התגובה המעשית. איך מתמודדים עם העניין באופן מעשי. ברור לי שעיקר הבעיה היא הבעיה הראשונה - כלומר המצב הרוחני - אבל לנושא הזה אינני מתיימר לתת פתרונות. אני צופה בעיניים משתאות כיצד עם ישראל חוזר אל עצמו, כיצד הדור הצעיר קרוב הרבה יותר לתרבות סבא, מהסבא... אינני מתכוון קרוב מבחינת ידע, בתחום הזה יש עדיין לזקנים יתרון משום שחינוכם עוד לא הופקד בידי מערכת החינוך הישראלית. לא בידע עסקינן אלא בפתיחות. הצעירים בישראל פתוחים הרבה יותר כלפי הזהות היהודית שלהם מאשר הדור של הוריהם. הסקרים ומחקרי העומק מראים זאת בצורה ברורה, אך אין צורך בהם. באנטנות הרגישות ביותר לכווני הרוח החדשים, מצוידים כמובן היוצרים והאומנים. די להקשיב לזמר העברי החדש כדי להבין לאן נושבת הרוח בחברה הישראלית. אגב - אני יכול לחלוק כאן את ניסיוני האישי. כשהצטרפתי לליכוד - חשבתי שאת עיקר התמיכה אקבל מדור המייסדים - אותם וותיקי מחתרות שעמידה אידיאולוגית איתנה מדברת אל ליבם. הנחתי שככול שהבוחר צעיר יותר, הוא יתקשה יותר לקבל את רעיונותיי, שכל מה שיש לו בראש זה מועדונים וכ"ו. התברר לי שטעיתי לחלוטין. בסקר מקצועי שהזמנתי התברר לי שאת אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר אני מקבל דווקא אצל צעירים עד גיל שלושים וחמש בערך. אפרים קישון אמר פעם שבישראל, ילדים מלמדים את הוריהם את שפת אימם. היום הם מלמדים אותם את תרבות ישראל סבא. אז אני ממש לא מרגיש צורך להתעסק עם הבעיה הרוחנית. אינני ראוי ומוכשר לכך, וגם אין בי צורך. הישראלי מוצא את יהדותו טוב מאוד בלעדי. מה שאני כן עושה הוא לנסות ולבנות את הכלים המדיניים שיתנו לזהות המתגבשת הזו ביטוי לאומי. אבל נחזור אל עניין המים. ברור שצריך "לעשות משהו" וכל מה שאנו שומעים זה את מילת הקסם - התפלה. איך שהוא אני מתקשה לקנות את הפתרון הזה. אמנם אין ברירה וצריך להתפיל מים - אבל אני מאמין שבורא עולם נותן לנו מספיק מים ואנו פשוט לא יודעים לנצל אותם נכון. שלושת מאגרי המים המרכזיים של ארץ ישראל הם ה"אקוויפרים" (המים התת- קרקעיים) של אזור רמת הגולן, גב ההר, והחוף. מאז יישום הסכמי אוסלו - אקוויפר ההר פרוץ לשאיבה פראית ולזיהום קשה מצד תושבי המדינה שאנו עמלים להקים על גבנו. את אקוויפר הגולן אנו מתעתדים למסור לסורים (ביבי כבר הסכים לכך בקדנציה הקודמת) ואילו אקוויפר החוף כבר סובל ממליחות גוברת, מהביוב של שכם ומשאיבת יתר. עכשיו שימו לב לנתון הבא: מדינת ישראל התחייבה לספק לירדן מים מן הכנרת בכמות של 50 מליון קו"ב בשנה. בנוסף לכך החליט שרון לתת להם במתה עוד 25 מליון קו"ב - כלומר בסך הכל אנו מעבירים לאוהבי ציון ממזרח דמי לא יחרץ כדי לתחזק את אשליית השלום - בכמות דומה להפליא לכמות שאנו מנסים לחסוך על ידי העלאת מחירי המים. רצוי אם כן להבין שחשבונות המים המנופחים שלנו, אינם אלא מחירו הכואב של הכאילו שלום עם הירדנים. אבל בזה לא תם העניין. סך כל כמות המים שמדינת ישראל העבירה בעשור האחרון לירדנים ולרשות הפלסטינית עומד על כ 1.3 מיליארד קו"ב. וראה זה פלא - זוהי פחות או יותר כמות המים החסרה כיום למשק המים הישראלי. ערביי עזה וגב ההר שתו מים עוד קודם לכן - אבל כיום מדובר באחוזי בזבוז חסרי כל פרופורציות למה שידענו בעבר. רוב בעיית המים הישראלית מונחת במקום הזה - אבל זה כנראה לא כל כך פוליטיקלי קורקט לדבר על זה. אז בואו ונזכיר בקצרה עוד שני תחומים שאנו צריכים לטפל בהם. חבר שלי ביקש לייבא לארץ מערכות ביתיות לטיהור מים אפורים - כביסה ומקלחת - לצורך השקיית גינות. הוא השקיע בעניין הרבה כסף ומה שעצר אותו זו הבירוקרטיה הישראלית. רוב הגשמים היורדים באזור החוף ניגרים אל הים. בכל בניין שנבנה כיום יש חניון תת קרקעי, אבל אף אחד לא חושב על מערכת אגירה תת קרקעית למים. התרבות החומרית של ארץ ישראל היא בין היתר תרבות של בורות אגירה. "חזרנו אל בורות המים" - זימרה נעמי שמר אחרי שחרור ירושלים. אבל האמת היא שמעולם לא חזרנו אליהם. חישוב פשוט של ממוצע המשקעים הרב שנתי מחד, ושטח הגגות מאידך, מראה כי בורות פרטיים מתוחזקים היטב, המחוברים למרזבים, יכולים לספק את כל תצרוכת השתייה והרחצה של אזרחי ישראל. זה רק עניין של מודעות. כפי שמצוקת החניה התגלגלה אל לוחות השרטוט של כל בנין חדש בישראל - כך צריך להיות גם עם מצוקת המים. * פורסם ב-nrg
Powered by !JoomlaComment 3.26
3.26 Copyright (C) 2008 Compojoom.com / Copyright (C) 2007 Alain Georgette / Copyright (C) 2006 Frantisek Hliva. All rights reserved." |
|||||||||||||||
| < קודם | הבא > |
|---|
